בשנת תקל"ח, כשהגיע רבינו לגיל שש, כבר בא על דעתו לפרוש מהעולם, ורצה לשבר תאוות אכילה.
אך עדיין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו, כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהריים וכו', על כן יישב עצמו, שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל, רק יבלע כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו.
וכן עשה, ועלתה נפיחות בצווארו, שקורין 'גישוואלן'.
ואף שהיה עוד ילד קטן, כבר בער לבבו מאוד מאוד אליו יתברך בתבערה ובהתלהבות עצומה. ודיבר עמו יתברך בלשון שרגיל בה, והיה רגיל בזה מאוד מאוד. וצעק וביקש והתחנן אליו יתברך, שיזכה להיות איש כשר באמת, והיה מרצה ומפייס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך, בכמה וכמה טענות ואמתלאות, שראוי לו יתברך, שיקרבו לעבודתו. והיה מבלה בזה כל שנות נעוריו.
(צילום אילוסטרציה: ברסלב סיטי)
על פי רוב הטמין את עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחיצה של קנים, שמחזיקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהילים, והיה צועק בלחש להשם יתברך, שיזכהו להתקרב אליו יתברך.
ובכל מקום שמצא פנוי מבני אדם, ישב שם ודיבר עמו יתברך בתמימות ובפשיטות גמורה.
ואף על פי כן היה נדמה לו תמיד, שאין מסתכלין עליו כלל, ואין שומעין לו כלל. רק אדרבה, נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו יתברך בכל מיני הרחקות. כי היה רואה שחולפין ועוברין כמה וכמה ימים ושנים, ועדיין הוא רחוק מהשם יתברך, ולא זכה עדיין לשום התקרבות, על כן נדמה בעיניו שאין שומעין דבריו כלל, ואין מסתכלין עליו כלל. רק אדרבא, מרחיקין אותו בכל מיני התרחקות מעבודתו יתברך, אך אף על פי כן היה מחזק עצמו מאד ולא הניח את מקומו.
וכמה פעמים היה, שהיה נופל בדעתו, מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך, ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו כמה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום וכו', ובוודאי רוצה לקרבו וכו'. וחזר ונתחזק בדעתו והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך. וכן היה כמה פעמים, שהיה נופל בדעתו והתחזק להתחיל מחדש.
והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת השם יתברך בלי שום חכמות. והכל – בהצנע גדול. ותכף כשיצא לחוץ, היה עושה בכוונה כל מיני נערות, כל מיני שחוק וקפיצות ושאר עניינים כאלו, שקורין 'פאר שייטקייט', עד שלא היה עולה על דעת שום אדם, שהוא רוצה בעבודת השם יתברך.