שלח תשלח את החכמות – ואת המצוות תיקח לך

בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, שהיתה גם סעודת שבע ברכות לאחד מאנשי שלומינו, דיבר מוהרא"ש נ"י דיבורים נוראים ונפלאים מאד, על פי דברי רביז"ל בליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' י"ב המדבר מן התמימות ופשיטות שצריכין בעבודת ה', עיין שם.

♦ ♦ ♦

פתח ואמר מוהרא"ש נ"י, רביז"ל אומר (מוהרא"ש נ"י חזר בקיצור על נקודה אחת שבתורה זו של רביז"ל), כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום, ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפרסמים, שהטעו את העולם, והכל היה על ידי חכמתם ושכלם, ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו, לאו, ואזי בודאי לא יכשל לעולם וכו', עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל.

› עיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות

והסביר מוהרא"ש נ"י, כי הנה עיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות, להיות איש תם וישר, ירא ה' וסור מרע, ולעשות הרבה מצוות מעשיות, וללמוד הרבה תורה ולהתפלל הרבה, ואין הקדוש ברוך הוא מבקש מן האדם חכמות והשכלות, להיות חקרן ומשכיל, ולבקש הטעם והסיבה של כל דבר, כי החכמות וההשכלות של אדם יכולים להטעות אותו מאד, ולהסיר אותו מדרך התורה והמצוות חס ושלום, כי מיד שנדמה לאדם שיודע טעמו של דבר, יבוא לחקור ולהשכיל אולי אין הטעם והסיבה שייך לו עכשיו כעת, ואינו צריך לקיימו, וזה יגרום אותו לסור מכל התורה והמצוות לגמרי רחמנא ליצלן, שזה היה טעותם של ה"משכילים" שלא היו אלא "כסילים", וחקרו והשכילו טעמים של הבל על התורה והמצוות, וגמרו בדעתם המוטעית, שאין הטעמים שייכים אליהם כעת, ועברו על התורה בשאט נפש רחמנא ליצלן, ולכן העיקר הוא רק תמימות ופשיטות, לקיים כל דבר הכתוב בתורה בתמימות ובפשיטות גמור, בלי שום חכמות כלל, ואז תמיד יחזיק בתורה ובמצוות, ולא יסור מדרך התורה ימין ושמאל.

וזהו דברי התנא רבי חנינא בן דוסא (אבות ג'), כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובין ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת, כי כשמרגיל עצמו לעשות הרבה מצוות מעשיות, ואינו מסתכל אם חכמתו משגת אותם על בוריים או לא, זה סימן שזכה למדת התמימות והפשיטות, ואז יהיה קיום לחכמתו, וסוף כל סוף יזכה להבנה והשגה גדולה בעבודת השם יתברך, אבל אם חכמתו מרובין ממעשיו, ולפני שעושה איזה דבר, רוצה להשכיל ולהבין אותו מקודם, אזי לא יהיה שום קיום והשארה לחכמתו, כי סוף כל סוף יסור מדברי התורה לגמרי, ולא ישאר לו שום חכמה כלל.

וזהו מה שאומר רביז"ל, "להסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך", ולכאורה יש להבין, איך אדם פשוט יזכה "להסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך" הלא למדריגה גדולה יחשב דבר כזה? אבל איתא בזוהר הקדוש (אחרי ע"ג.), קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא, הקדוש ברוך הוא אחד עם התורה, ולכן צריכין להסתכל שבכל דבר שעושה שיהיה שם תורה, וכל דבר שעושה יהיה נכון והגון הוא על פי דיני והלכות התורה הקדושה, ואז נקרא שבכל דבר שעושה "שיהיה שם השם יתברך", ולעולם לא יכשל.

› הליצנות – הפך התמימות

וזהו עוצם הזהירות שצריכין ליזהר ממדת הליצנות, ולהתרחק ממנה לקצה האחרון, בלי להתקרב אליה כלל, כי מדת הליצנות היא תכלית ההיפוך של מדת התמימות, "תם" מקבל כל דבר הכתוב בתורה בתמימות גדול, ועושה אשר מוטל עליו בלי שום שאלות, ועל ידי זה זוכה לרכוש לעצמו הרבה מאד בעבודת השם יתברך, מה שאין כן "לץ" דוחה מעל עצמו כל דבר יראה ותוכחה, ואין מוסר יכול לידבק בו כלל, וכמו שאומר הרמח"ל ז"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ה'), שליצנות היא כמו מגן משוח בשמן, שכל דברי מוסר ויראת שמים נשמטים מעליו, כי ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, ואפילו אם תגלה לו עצם אור האצילות, גם ממנה יעשה ליצנות רחמנא ליצלן, וכמבואר בכתבי האריז"ל (שער מאמרי חז"ל סוטה מ"ב.), שהארבע כתות שאינן מקבלים פני שכינה, כת ליצים, כת חנפים, כת שקרים, וכת מספרי לשון הרע, הם כנגד הארבע עולמות, וכת ליצים כנגד אור עולם האצילות, כי בכח ליצנות יכולים לכבות אפילו אור היוצא מעולם האצילות רחמנא ליצלן, כי ליצנות מקררת את הכל ועל כן צריכין להתרחק ממנה לגמרי, ולהיות איש תם וישר באמת.

ודוגמא של תמימות וזהירות מליצנות, הוא להיות נזהר מאד מלדבר בעת התפילה ובעת קריאת התורה, כי "תם" בא לבית הכנסת באימה וביראה, ויודע שבא לכבוד השכינה, ואפילו אם אינו זוכה להתפלל בהתלהבות ובכוונה הראויה, אבל נזהר על כל פנים מלדבר דברים בטלים בעת התפילה ובעת קריאת התורה, מה שאין כן "לץ" בא לבית הכנסת בקלות ראש, ועומד ומפטפט דברים בטלים בשעת התפילה ובשעת קריאת התורה, וגורם רעות רבות לעצמו ולאחרים היושבים על ידו רחמנא ליצלן, כי מבזה את השכינה רחמנא ליצלן, וכמובא בזוהר הקדוש (תרומה קל"א:), דאנהיג קלנא בתיקונא עלאה [שנוהג בזיון בתיקון של מעלה], ומובא ב"איגרת הקודש" לבעל התניא (איגרת א'), שהזהיר את אנשיו מאד ליזהר בקדושת בית הכנסת ולהתפלל שם כראוי, וכותב שם, שבדעתו לשלוח מרגלים בסתר לכל המנינים של אנשיו לבדוק ולבחון אם נזהרים בדברים אלו כראוי, עיין שם, וזה אחד מיסודי התמימות, ליזהר מאד בכבוד השכינה בעת התפילה, ובעת קריאת התורה, ולא לדבר דברים בטלים כלל, כי בעת התפילה עומדים לפני השכינה, ובעת קריאת התורה, צריכים לעמוד כדוגמת הר סיני, באימה וביראה ברתת ובזיעה, ולכן סימן מובהק לאדם, אם זכה למדת התמימות, אם הוא נזהר בכבוד בית הכנסת כראוי, ואינו מדבר שם דברים בטלים כלל, לא בעת התפילה ולא בעת קריאת התורה, ואשרי מי שזוכה למדת התמימות באמת, כי יזכה לקיים כל התורה כראוי, ועולמו יראה בחייו, אשרי לו ואשרי חלקו.

› הקשר בין שילוח הקן למידת התמימות

וקישר מוהרא"ש נ"י את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (דברים כ"ב) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, ויש לומר שיש רמז בפסוק זה למעלת מדת התמימות, שלח תשלח את האם, היינו שתשלח ותגרש ממך כל מיני חכמות וההשכלות בעבודת השם, כי "אֵם" מרמז על בינה והשכלה, וכמו שכתוב (משלי ב') כי אם לבינה תקרא, ובשעה שבאים לעסוק בעבודת השם, צריכין לשלח ולגרש מעל עצמו כל מיני חכמות והשכלות, ולעשות כל עבודתו בתמימות גמור, ואז ואת הבנים תקח לך, "בנים" הם המצוות ומעשים טובים, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (תנחומא נח) עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים.

ומה יהיה לך בשכר זאת? למען ייטב לך והארכת ימים, "ייטב לך" מרמז על האור הגנוז של ששת ימי בראשית, וכמו שכתוב (בראשית א') וירא אלקים את האור כי טוב, ובכל יום ויום מאיר האור הגנוז הזה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' פ"ד), רק שיש נחשים ועקרבים המסבבים את האור שלא יגיע אליה מי שאינו ראוי, והנחשים והעקרבים הם קליפות הליצנות והחכמות שמסבבים אלו שרוצים לעסוק בעבודת השם, וצריכין כח גדול של תמימות ופשיטות להתגבר נגדם, ולהתרחק מהם בתכלית הריחוק, ואז יזכה לטעום טעם אור הגנוז המאיר בכל יום ויום.

› היסוד לבית נאמן – תמימות ופשיטות

וזהו, והארכת ימים, שתהיה כל יום ויום ארוך מאד אצלך, ותמלא אותו עם הרבה טוב אמיתי ונצחי, כי כל יום ויום הוא דור שלם, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה פרשה א' סי' ה') על הפסוק (קהלת א') דור הולך ודור בא, אין יום שאין נולדים בו ששים ריבוא, ואין יום שאין מתים בו ששים ריבוא, נמצא שכל יום הוא כמו דור שלם, ואם אדם זוכה למדת התמימות והפשיטות בעבודת השם יתברך, אזי כל יום מאיר אצלו מאד, ויש לו אריכות ימים, היינו שכל יום ארוך ומלא מאד, עם שמחת דביקות אלקותו יתברך, מה שאין כן החכם והמשכיל, שרוצה להתחכם על קיום התורה והמצוות, ונכשל בליצנות ובשחוק של היתול, אצלו מכובה כל האורות העליונות, ויש לו קיצור וחוסר ימים, ולכן מי שרוצה לזכות לאריכות ימים באמת, עד שכל יום ויום יהיה ארוך אצלו בדביקות הבורא יתברך שמו, יקנה לעצמו מדת התמימות, ויעסוק בתורה ובתפילה ובמצוות ובמעשים טובים הרבה, בלי שום חכמות כלל, ואז עולמו יראה בחייו, ויטעום טעם אור הגנוז בבא ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו.

וזהו לימוד עצום לחתן היוצא מחופתו, והולך לבנות בית נאמן בישראל, שיהיה ביתו מיוסד על אדני התמימות והפשיטות, וכל דבר אשר כתוב בשולחן ערוך יקיים בתמימות ובפשיטות גמור, ואז יאיר בביתו אור השכינה הקדושה, ויראה דורות ישרים מבורכים, ועל כן מיד אחרי פסוק שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, כתיב, כי תבנה בית חדש וגו', כי זהו היסוד וההקדמה לבנין בית חדש, שיהיה בלי חכמות והשכלות כלל, רק למלאות הבית עם מצוות ומעשים טובים, בתמימות ובפשיטות גמור, ואז, למען ייטב לך והארכת ימים, והשם יתברך יזכינו לקנות מדת התמימות והפשיטות בעצמינו, עד שיאיר אור השכינה אצלינו תמיד, ונזכה לראות בקרוב בביאת משיחנו ובבנין בית מקדשינו במהרה בימינו, אמן ואמן.