רבי ישראל אלתר 'הבית ישראל' מגור – ב' אדר

חי בשנים: ה'תרנ"ה-ה'תשל"ז, נפטר בגיל: 83 • מקום מנוחתו: הר הזיתים, ירושלים

הצדיק הקדוש רבי ישראל אלתר מגור, היה האדמו"ר החמישי לבית גור ושיקם את החסידות בארץ ישראל לאחר השואה האיומה. מכונה ה'בית ישראל' על שם כתביו.

צעירותו ונישואיו

נולד ביום כ"ד תשרי ה'תרנ"ה (1894) בעיירה גוּרַה קַלְוַוארְיַה (גור) שבפולין. האדמו"ר הינו הבן השלישי לאביו האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור ונקרא ישראל על שם הבעל שם טוב הקדוש.

מילדותו ניכר בזיכרון מופלא ובמידת הזריזות בצורה נפלאה, כבר בגיל 3 ביקש מסבו האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור לבחון אותו על שמות פרשיות התורה ישר והפוך. עד לפטירת סבו בהיותו בגיל עשר ינק ממנו את מעיינות החכמה, התעלה במעלות התורה ונודע כעילוי ובעל תפיסה מהירה. לאחר פטירת סבו, הוכתר אביו כאדמו"ר לחסידות גור.

בהגיעו לגיל מצוות התארס עם בת דודו – מרת חיה שרה, וביום ד' ניסן ה'תר"ע נערכה שמחת החתונה בגור. לאחר החתונה עבר להתגורר בבית חותנו רבי יעקב מאיר בידרמן – מרבני יהדות פולין, שם מיעט בשינה ועמל בתורה הקדושה בפרישות גדולה, כל זאת תוך מאמץ גדול להסתיר את מעשיו.

בצל המלחמות

	רבי ישראל אלתר מגור זצ"ל

בזמן מלחמת העולם הראשונה בשנת ה'תרע"ד, עבר עם אביו האדמו"ר ובני משפחתו לוורשה, שם נפרד מאביו ושכר דירה קטנה ברחוב טבארדה. כאשר חיפשו אחריו הפולנים על מנת שיתגייס לצבא, הסתירה אותו אחותו בביתה עד סיום המלחמה.

לאחר המלחמה נשאר לגור בוורשה, שם המשיך ושקד על התורה הקדושה בהתמדה עצומה.

כבר אז ניכר כושר מנהיגותו כאשר ייסד חבורות של חסידים צעירים העוסקים בתורה ובחסידות, תחת הדרכתו בעבודת השם.

בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים הפציצו את ורשה, נפגע ביתו וניצל בנס עם בני משפחתו.

במשך מספר חודשים התגורר בחלק מדירתו ששוקמה חלקית.

בתחילת חודש ניסן ה'ת"ש, בעיצומה של השואה האיומה, נמלט יחד עם אביו מפולין לארץ ישראל. שאר בני משפחתו הקרובה לא הצליחו לברוח או לשרוד את השואה ונרצחו בידי הנאצים, כמו רוב בני החסידות שהתגוררו בפולין.

קבלת האדמו"רות

כאשר הגיע לארץ ישראל קבע את מושבו בירושלים. באותו הזמן נהג לישון לאחר תפילת ערבית ולקום שעתיים לאחר חצות הלילה וללמוד בהתמדה עד הבוקר.

בארץ היה ליד ימינו של אביו האדמו"ר, וכבר אז כאשר החסידים היו באים לאביו לקבלת עצה וברכה היו באים גם אליו, והוא שהדריך את החסידים הצעירים ואת הנוער בעבודת השם.

לאחר פטירת אביו האדמו"ר בשנת ה'תש"ח, מונה למלא את מקומו בהתאם לצוואת האב. בתקופה זו עמד בראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונחשב למנהיגה של היהדות החרדית, כאשר רבים מכל העדות והזרמים הגיעו לקבל את עצתו וברכתו. לאחר השואה אסף את חסידי גור שניצלו מהתופת ושיקם את החסידות כאשר הוא מגביר את כוחה ומעצב את דרכה.

הנהגתו הייתה יותר שמרנית מאביו ודמתה לשיטת קוצק, הוא דאג שחסידיו ילמדו בעיון מעמיק וינהגו במנהגי פרישות. בארץ נשא אשה שניה אך לא היו להם ילדים.

ה'נסיעה' לאדמו"ר

כחלק מתהליך השיקום של החסידות לאחר השואה, הוא חידש את המושג 'נסיעות' לאדמו"ר לשבתות וחגים, כפי שהיה נהוג בפולין לפני המלחמה. עניין זה של 'נסיעה' ו'עליה לרגל' לרבי, נחשב לאבן יסוד במושגי החסידות וככלי מרכזי להשגת הארה והתעלות רוחנית.

עריכת השולחן 

עניין רב עוררו ה"שולחנות" ("טיש" בלשון החסידים) שערך בשבתות וחגים. רבי ישראל ייחס לכך חשיבות רבה, ובמשך 29 שנות הנהגתו כמעט ולא נקטע רצף עריכת הטישים להוציא פעמים ספורות בעת שחלה ואושפז בבית החולים.

הפצת יהדות

הרב אלתר נודע בדאגתו הרבה לעתיד ה'יהדות' או כפי שמקובל להגדיר בשפת היידיש – "אידישקייט". מדובר במכלול נושאים בתחומי הפילוסופיה היהודית, החסידות והקבלה, אבל הוא התמקד בעיקר סביב הדאגה לנושאי הצניעות, החינוך ל"שמירת הברית" מקטנות וההתבדלות הוא גם סבר שנושאים אלה הם אבן היסוד של היהדות והקפדה על שמירה עליהם ממתיקה דיני שמים ומונעת גזירות קשות מעם ישראל.

הספר "בית ישראל"

בשנותיו הראשונות בארץ הרבה ללמוד קבלה עם רבה של שכונת שערי חסד וישיבת מרכז הרב, הרב יעקב משה חרל"פ, עד שזה נפטר. מלקט דברי תורה וחסידות שהשאיר בכתב ידו שהיה מעין מה שהשמיע לחסידיו לאחר התפילות בשבתות ובחגים ובמהלך 'טישים' חובר הספר "בית ישראל" על התורה.

בעל "בית ישראל" וחסידות ברסלב

      ·       נהג ללמוד בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן".

      ·       עשה לו הרבה סימנים בספר הקדוש "עלים לתרופה"- שבו מכתבי
רבי נתן.

      ·       ציווה לאחד מחסידיו לומר "תיקון הכללי" כסגולה להינצל
מהרהורים.

     ·     פעם אמר לאחד מחסידי ברסלב, כי הוא מקנא בהם בכל שאינם צריכים לנסוע
לרבם, כי בכל מקום שה"ברסלבער חסידים" הולכים – רבם איתם…

     ·    באחד מלילות שבת, הגיע ה"בית ישראל", ליטול חלק בסעודת
"שבע ברכות" של אחד מחסידי ברסלב. בעת הגיעו כבר כבו הנרות ובמקום שרר
חושך. הגה"ח רבי אברהם שטערנהארץ זצ"ל אמר אז "תורה" מספר
"ליקוטי מוהר"ן" בעל פה- כדרכו. נעמד האדמו"ר
מגור בצד, ושמע את דיבוריו הקדושים. 

     בדרך חזרה לביתו אמר לאחד ממלויו:

"תמיהה גדולה היא אצלי, מדוע אומר ה"עולם" שהברסלבער
חסידים הינם 'טויטע חסידים' (חסידים מתים) וכי מתים הם?! … הלא הם חיים
ומחיים…  (שבחו של צדיק עמ'רכא-רכב)

פטירתו

ביום שבת קודש פרשת משפטים, ראש חודש אדר בשנת ה'תשל"ז (1977), התעורר כהרגלו לאחר חצות לילה ולמד, לאחר מכן יצא לתפילת שחרית שבמהלכה סבל מכאבים עזים, ולפני אמירת ההלל יצא מבית הכנסת לחדרו. הרופאים שהוזעקו למקום דרשו מיד להעבירו לבית החולים לניתוח, אך הוא סירב לצאת בשבת. לאחר תפילת מוסף החלו חסידיו להרבות בתהילים והשמועה על מצבו התפשטה בכל רחבי ירושלים.

במוצאי שבת קודש יצא האדמו"ר אל בית החולים, ולפני שיצא לדרך אמר לזוגתו הרבנית: "היום ראש חודש אדר, משנכנס אדר מרבין בשמחה, היי שמחה!".

בבית החולים הדסה בירושלים נכשלו כל מאמצי הרופאים להצילו, וביום ראשון בבוקר, ב' באדר ה'תשל"ז בשעה 10:52, החזיר כבוד קדושת האדמו"ר מגור את נשמתו ליוצרה.

השמועות על פטירתו התפשטו במהירות ומספר שעות לאחר מכן כבר הספיקו להתייצב מאות אלפים וללוותו בדרכו האחרונה אל מקום קבורתו בחלקת הקבורה של אדמור"י גור בהר הזיתים בירושלים.

אחיו האדמו"ר רבי שמחה בונם, בעל ה'לב שמחה', נתמנה כממלא מקומו.

זכותו הגדולה תגן על כל עם ישראל, אמן.