הערב י"ט אדר יום פטירתה של הצדקת מרת פייגא ("פייגלה הנביאה")

היום י"ט אדר חל יום פטירתה של הצדיקת מרת פייגא ע"ה נכדת הבעל שם טוב הקדוש, בת ר' יחיאל ומרת אדל, אמו של אדונינו מורינו ורבינו רבי נחמן מברסלב זי"ע (אם רבינו היתה בעלת רוח הקודש, והיו אחיה הקדושים קוראים לה: "פייגלה הנביאה" פייגלא די נביאתה). הבאנו כאן קצת מקורות חייה כמובא בספר פעולת הצדיק שחובר ע"י כ"ק מוהרא"ש זי"ע, ומספר חיי מוהר"ן

י"ט באדר תשע"ז, 17/03/2017 | 09:50 

ראש חודש ניסן תקל"ב, בשבת קודש פרשת תזריע שהייתה אז גם פרשת החודש, נולד רבנו הקדוש והנורא, אור האורות, רבי נחמן זי"ע לאביו הצדיק הגנוז ר' שמחה ז"ל, בן הצדיק הקדוש ר' נחמן הורידנקער ז"ל, שהיה בן בית ותלמיד מובהק אצל הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו, ולאימו הצדקת, בעלת רוח הקודש, מרת פייגא, בת הצדקת מרת אדל, בתו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, אחות הצדיק הקדוש ר' משה חיים אפרים מסדילקוב ז"ל, בעל מחבר ספר "דגל מחנה אפרים", והצדיק הקדוש ר' ברוך ממעז'יבוז' ז"ל.

	ספר פעולת הצדיק

לידתו הייתה במעז'בוז' בבית הבעל שם טוב הקדוש זי"ע בחדר שעבד עבודתו הקדושה, כי קודם הסתלקות הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ציווה שהבית שלו יימסר לירושת בתו הצדקת מרת אדל, כי בנו הצדיק הקדוש ר' צבי ז"ל היה בעל נכסים, ועל כן לא היה צריך את הבית. וכן אחר כך מסרה הצדקת מרת אדל את הבית לירושת בתה מרת פייגא, כי שני בניה, הצדיק הקדוש ר' אפרים ז"ל והצדיק הקדוש ר' ברוך ז"ל, היו מנהיגי עדה, והיו להם נכסים, ועל כן לא היו צריכים את הבית, ולכן מסרה את הבית לבתה מרת פייגא ולחתנה ר' שמחה ז"ל.

כשהגיע הילד שמחה לגיל הבר מצוה, וכן הבת פייגא הגיעה לגיל נישואין, אז נזכרה הצדקת מרת  אדל בדברי אביה הבעל שם טוב, שאמר: "דאס אינגל גיפעלט מיר" (הילד הזה מוצא חן בעיני). ושאלה את עצמה: 'למה הוצרך אבי הקדוש לומר לי דברים אלו, אין זה כי אם שרצה שאשתדך עם הילד'. ונגמר בדעתה, וכן היה, שנישאו זה עם זו – הילד שמחה וביתה פייגא.

אחר שנישאו, לא היו להם בנים. והיתה הצדקת מרת פייגא רגילה לילך תמיד על ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש והתפללה שם, שתזכה לבנים. וכן היה, ונתעברה וילדה בן, וקראה שמו ישראל על שם זקנה הבעל שם טוב הקדוש זי"ע.

	שטר כתובה

פעם אחת בהיותו עוד ילד קטן מאוד נחלש מאוד והתחיל לגווע, רחמנא לצלן, ואמו מרת פייגא תכף ומיד לקחה אותו על זרועה ורצה אל ציון הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ובכתה שם מאד מאד: "סבי, סבי, זהו הבן יחיד שלי, והוא הולך וגווע, רחם עלי והחייהו!" (יש אומרים, שכבר מת הילד). והיא הניחה אותו שם בציון זקנה והלכה לביתה בבטחון חזק, שיבריא הילד בזכות זקנה. וכן היה שהילד התחיל להבריא ובכה שם כדרך תינוק. ואנשים שמעו קול תינוק בציון הבעל שם טוב הקדוש, והלכן לשם ולקחוהו, עד שבאה אמו ולקחה אותו.

בלילה בא אליה הבעל שם טוב הקדוש זי"ע בחלום בקובלנה גדולה: "למה עשית זאת? כי הוצרכתי לחפש בין אלפים ורבבות נשמות את נשמת בנך". ומאז נשתנתה צורת הילד מאוד, והיו נדמים פניו כפני מת ממש. וכשהלך ברחוב, פחדו ממנו וקראו אותו "ר' ישראל דער טויטער" (ר' ישראל מת). ואחר כך לא האריך ימים.

אחר כך ילדה מרת פייגא בת וקראה שמה פערל, והאריכה ימים רבים. בעלה הראשון היה ר' צבי מטשהרין ז"ל ואחר כך נתאלמנה ונסעה לארץ ישראל, ונישאה לר' פנחס מאיר ז"ל, ואחר כך נתאלמנה גם ממנו (כשמוהרנ"ת ז"ל היה בארץ ישראל בשנת תקפ"ב, עוד פגש אותה שם).

ואחר כך ילדה מרת פייגא בן שני וקראה לו יחיאל על שם אביה, בעלה של אמה הצדקת מרת אדל.

ר' שמחה ז"ל – בעלה של מרת פייגא ואביו של רבינו נחמן מברסלב זי"ע, היה צדיק גנוז מאד והיה עובד ה' נפלא דבוק בדבקות אמת בו יתברך. היו יכולים לעבור עליו ימים שלמים שלא ידע איפה הוא נמצא בעולם, מרוב דבקותו בו יתברך, בתפלה והתבודדות ובשמות ויחודים. לא היתה לו שום שייכות אל זה העולם כלל מרוב קדושתו ופרישותו ודבקותו בו יתברך.

פעם אחת יצא מביתו ולא חזר, ועברו כמה שבועות, ועדין לא חזר. ובתוך כך הגיע ליל טבילה של אשתו הצדקת מרת פייגא, וזה היה בליל שבת. כשהגיע ערב שבת קודש, ובעלה עדיין לא בא, היתה לה עגמת נפש גדולה מזה, כי הלילה הזה יהיה לה ליל טבילה.

	הדליקו נרות שעתיים קודם צאת הכוכבים

מרת פייגא הייתה צדקת גדולה, ועל כן בבוקר בשעת הפרשת חלה ייחדה ייחודים, כדי להתודע היכן בעלה, ואם יבוא הביתה לשבת קודש, אך לא ראתה שום דבר, והצטערה מאד. אחר כך בשעת הדלקת הנרות התחילה שוב לייחד ייחוד, כדי להתודע היכן בעלה ואם יבוא הביתה לשבת קודש, אך גם אז לא ראתה שום דבר.

מחמת שהיתה דרכם להדליק נרות בערך שעתיים קודם צאת הכוכבים, יצאה אחר הדלקת נרות אל ציון הבעל שם טוב הקדוש ובכתה שם הרבה מאד: מה לעשות, האם תלך אל בית הטבילה? האם בעלה יחזור לשבת קודש? ויחדה שם הרבה יחודים, עד שנתגלה לה הבעל שם טוב הקדוש ואמר לה: "ער וועט קומען, ער וועט קומען, ער איז שוין און תחום שבת" [הוא יבוא, הוא יבוא, הוא כבר בתוך תחום שבת].

וכן היה, שבא ונכנס אל בית הכנסת וקיבל שבת קודש, והאריך בתפילה מאוד מאוד בדבקות נוראה ונפלאה מאוד מאוד, כמעט בהתפשטות הגשמיות לגמרי. והיא הלכה בין כך לבית הטבילה.

והיתה עבודתו של ר' שמחה בליל שבת קודש הזה יוצאת מן הכלל, ההכנה לקידוש ארכה זמן רב, והדבקות והשמות והייחודים שייחד בשעת קידוש ובשעת אכילה היו להפליא. ובלילה הזה נמשכה נשמת רבנו ז"ל בעולם, ונתעברה אמו הצדקת מרת פייגא.

כל ימי עיבורה של אם רבינו, הצדקת מרת פייגא, הייתה רגילה לבוא על ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ובכתה שם הרבה מאד מאד, והתפללה על הולד שהיא מעוברת עמו. והיתה רגילה להתעכב שם בציון זמן רב מאד בתפילה ויחודים קדושים. והיתה רגילה לספר כל ימי חייה, שההארות, שהאירו לה אז במשך ימי עיבורה, אי אפשר לצייר ולספר כלל.

עד שהולידה בראש חודש ניסן תקל"ב, והוולד הזה היה רבינו ז"ל.

מסופר, כי בעת לידתו של רבינו ז"ל, כשרק יצא לאוויר העולם, יצקה לו אימו על ידיו מים שלוש פעמים לסירוגין, וכמו כן כל אימת שהקיץ משנתו לינוק את חלב אמו, נטלה לו אימו ידיו כדין. וכן מסופר, כי אימו הכינה לו קודם שהלכה ללדת כיפה שסרגה, ומיד כשיצא רבינו ז"ל לאוויר העולם, כיסתה בו את ראשו.

	"צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם"

בתאריך ח' ניסן תקל"ב, בשבת קודש פרשת מצורע, שהיתה אז גם שבת הגדול, נכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ונקרא שמו נחמן על שם זקנו, אבי אביו, ר' נחמן הורידנקער ז"ל.

ובשעת הברית וקריאת השם אמר דודו הצדיק הקדוש ר' ברוך ממעז'בוז' ז"ל: נחמן על שם (בראשית ה, כט) "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (עין בראשית רבה כה, ב). ודרשו מזה חז"ל הקדושים (סנהדרין קיג:) "צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם".

וניגשה אליו מרת פייגא ואמרה: "ברוכ'ל" (כך קראה לאחיה הקדוש), "תאחל לו שלא יחלקו עליו" [ווינטש איהם אן מעז אל נישט קריגען אויף איהם]. והשיב לה הצדיק הקדוש ר' ברוך: "פייגלה, זה לא יכול להיות, זה כבר אבוד, מוכרחים לחלוק עליו", [פייגלא, דאס קען נישט זיין, עס איז פאר פאלן, מע מוז קריגען אויף איהם].

אם רבינו היתה בעלת רוח הקודש, והיו אחיה הקדושים קוראים לה: "פייגלה הנביאה" [פייגלא די נביאתה].

אימו הצדקת מרת פייגא שמרה עליו מאד, והייתה רגילה להביאו אל ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש עם העריסה שלו. ובזמן שהייתה מתפללת ומתבודדת שם, הייתה העריסה עם רבינו ז"ל מונחת על הציון. וביקשה שם הרבה להצלחת הילד הזה (והיה רבינו ז"ל מחזיק לה טובה עבור זה כל ימי חייו, והזהיר לכל אשר יבקש בזכותו, שיזכירנו על שם אימו דייקא, ולא כשאר נפטרים אשר מזכירים אותם רק על שם אביהם).

באוירה כזו התחילו ימי חייו הקדושים. לא ראה ולא שמע כי אם קדושה וטהרה: מצד אחד – דבקות אביו בהשם יתברך, ומצד השני אימו בתפילותיה ורגילותה לבוא על ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש.

בענין שמזכירים שמו של רבינו ע"ש אמו 'רבינו נחמן בן פייגא'

ושמענו מרביז"ל שאמר שתמיד כשאנחנו מזכירים אותו נזכיר גם את שם אמו רבי נחמן בן פייגא, ולא על שם אביו – (כפי שנהוג אצל האשכנזים להזכיר את שם הנפטרים על שם האב ולא על שם האם), כי בעת שאמו הייתה בהריון עמו, התפללה הרבה הרבה עליו בציון זקינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, וכן אחר שנולד הייתה דרכה להביא אותו בעריסה בכל יום אל ציון הבעל שם טוב זי"ע ושם התפללה הרבה על הצלחתו.

רבי נתן מלמד ששם האב מרמז על חיות האדם בעולם הבא (ולכן מזכירים אותו בעליה לתורה וכן נפטרים) ושם האם מרמזעל החיות בעולם הזה (ולכן מזכירים אותו כשמתפללים על החולה, שרוצים שיאריך ימים בעולם הזה), ועפ"ז אפשר לומר שרבינו ביקש שיזכירו את שמו על שם אמו ולא על שם אביו, שהרי שם האם כאמור הוא מרמז על חיות האדם בעולם הזה, ואם כן הרי רבינו אמר לנו: אני עדיין כאן איתכם בעולם הזה. (רבי נתן כותב בנושא הזה: ליקוטי הלכות ברכות השחר ג' אות כג).

קטעים מספר חיי מוהר"ן שמדברים מאם רבינו הצדיקת מרת פייגא.

• בָּעֵת שֶׁנָּתַן לָנוּ הַתּוֹרָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין הַנַּ"ל בִּכְתִיבַת יָדוֹ הָיִינוּ עוֹמְדִים לְפָנָיו, וְהוּא חָתַךְ הַדַּפִּין שֶׁל הַתּוֹרָה הַנַּ"ל מִתּוֹךְ סִפְרוֹ כְּדֵי לִתְּנֵם לָנוּ לְהַעְתִּיקָם. וּתְחִלַּת הַתּוֹרָה הָיְתָה מַתְחֶלֶת בְּאֶמְצַע הַדַּף שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו תּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁלּא רָצָה לִתֵּן אוֹתָהּ לָנוּ לְהַעְתִּיקָהּ. וְהֻכְרַח לוֹמַר לִי אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעַל פֶּה מִלָּה בְּמִלָּה וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי אֶצְלוֹ וְהָיִיתִי כּוֹתֵב מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ. וּבְתוֹךְ כָּךְ נִתְלַהֵב מְאד וּפָנָיו הָיוּ מַאְדִּימוֹת וּמְאִירוֹת וְהִפְסִיק בָּאֶמְצַע קְצָת וְהָיָה אֶצְלֵנוּ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר לָנוּ שֶׁזּאת הַלַּיְלָה הוּא הַיָּארְצַייט שֶׁל אִמּוֹ, כִּי הָיָה אָז י"ט אֲדָר וְהוּא שָׁכַח וְלא הִדְלִיק נֵר וְלא אָמַר קַדִּישׁ וְאָז הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהַיָּארְצַייט הוּא בִּשְׁנֵי חָדְשֵׁי אֲדָר כַּיָּדוּעַ וּבְתוֹךְ כְּתִיבַת זאת הַתּוֹרָה בָּאָה אִמּוֹ אֶצְלוֹ וְהִזְכִּירָה אוֹתוֹ הַיָּארְצַייט. וְתֵכֶף קָרָא מִנְיָן וְלָמַד מִשְׁנָיוֹת וְאָמַר קַדִּישׁ וְהִדְלִיק נֵר בִּשְׁבִילָהּ. וּבַבּקֶר קָרָא גַּם כֵּן מִנְיָן לְחַדְרוֹ שֶׁיָּשַׁב שָׁם וּפָרַס עַל שְׁמַע בְּעַצְמוֹ וְאָמַר בָּרְכוּ וּקְדֻשָּׁה וְאַחַר כָּךְ כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל וּבָא לְצִיּוֹן וּתְפִילָּה לְדָוִד וּפִטּוּם הַקְּטרֶת וְעָלֵינוּ. וְאָמַר כֻּלָּם בְּעַצְמוֹ לא נֶעְדַּר אֶחָד וְאַחַר כָּךְ לָמַד מִשְׁנָיוֹת וְאָמַר עוֹד קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן וְאָמַר אַחַר כָּךְ שֶׁמִּיָּמָיו לא פָּרַס עַל שְׁמַע וְזֶה הָיָה פַּעַם רִאשׁוֹן אֶצְלוֹ שֶׁאָמַר בָּרְכוּ וּקְדֻשָּׁה לִפְנֵי הַתֵּבָה וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים בְּגוֹ וְנִרְאָה לִי לְפִי תְּפִיסָתֵנוּ אָז כִּי הַקְּטַנָּה הַנַּ"ל הָיָה שְׁמָהּ פֵיְגָא עַל שֵׁם אִמּוֹ זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה שֶׁהָיָה שְׁמָהּ פֵיְגָא וְהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שַׁיָּכָה לְעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּת הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה, כִּי יֵשׁ נְשָׁמָה שֶׁסּוֹבֶלֶת מְרִירוּת כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם. וּמֵחֲמַת זֶה נִרְאֶה לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי שֶׁהָיְתָה שַׁיָּכוּת שֶׁדַּיְקָא בָּעֵת שֶׁעָסַקְנוּ בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל בָּאָה נִשְׁמַת אִמּוֹ הַקְּדוֹשָׁה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה כִּי אִמּוֹ הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּדוֹלָה וּפַעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאִמּוֹ הָיְתָה בַּעֲלַת רוּחַ הַקּדֶשׁ, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים. כִּי כָל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמַעֲשִׂיּוֹת שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים מִמֶּנּוּ, אֵין בָּהֶם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בָּהֶם סוֹדוֹת גְּבוֹהוֹת וְנוֹרָאוֹת וַעֲצוּמוֹת מְאד מְאד. עָמק עָמק מִי יִמְצָאֶנּוּ. בִּפְרָט הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל זַרְעוֹ הַקְּדוֹשִׁים כִּי בָּנָיו הֵם בְּחִינַת לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמּוּבָן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק רִאשׁוֹן סִימָן רע"ג עַל פָּסוּק: וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה עַיֵּן שָׁם. וּבִשְׁבִיל זֶה עָבַר עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁעָבַר הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם לְהַבָּא שֶׁיֻּמְשַׁךְ עַל פְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת אָמֵן וְאָמֵן (חיי מוהר"ן אות יד).

• וַיְהִי הַיּוֹם בִּשְׁנַת תק"ס רָאָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם שֶׁרָאָה וְהִשִּׂיג בְּמָקוֹם שֶׁהִשִּׂיג שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְבּעַ דִּירָתוֹ בִּקְהִלַּת זְלַטִיפָּלְיֶע. וּבְאוֹתוֹ הַשָּׁנָה בְּסוֹפוֹ בְּראשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עָשָׂה נִשּׂוּאִין לְבִתּוֹ אָדִיל הַנַּ"ל, וְהַחֲתֻנָּה הָיְתָה בַּחֲמֶלְנִיק, וְהָיָה שָׁם עַל הַחֲתֻנָּה עִם כָּל בְּנֵי בֵּיתוֹ כַּנָּהוּג. וְעַל הַחֲתֻנָּה הָיְתָה אִמּוֹ הַצַּדֶּקֶת מָרַת פֵיְגָא זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה. וְרָאֲתָה בְּעֵת הַחֻפָּה אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כִּי הִיא הָיְתָה צַדֶּקֶת בַּעֲלַת רוּחַ הַקּדֶשׁ וְכָל הַצַּדִּיקִים הָיוּ מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ לְבַעֲלַת רוּחַ הַקּדֶשׁ וּלְבַעֲלַת הַשָּׂגָה גְּדוֹלָה וּבִפְרָט אַחֶיהָ הַצַּדִּיקִים הַמְפֻרְסָמִים הַיְנוּ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִסֶּדִלְקֶיב וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ רַבִּי בָּרוּךְ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כֻּלָּם הֶחֱזִיקוּ אוֹתָהּ כְּאַחַת מִן הַנְּבִיאוֹת. וְאָז בְּאוֹתָהּ הָעֵת תֵּכֶף אַחַר הַחֲתֻנָּה הַנַּ"ל נִשְׁתַּדֵּךְ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם בִּתּוֹ מָרַת מִרְיָם זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, עִם הָרַב הֶחָסִיד הַמְפֻרְסָם מוֹרֵנוּ לֵיבּוּשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אַב בֵּית דִּין דִּקְהִלַּת קדֶשׁ וָואלְטְשִׁיסְק (חיי מוהר"ן אות קיד).

• אָמַר הַמַּעְתִּיק. שָׁמַעְתִּי, שֶׁפַּעַם אַחַת דָּחֲקָה אוֹתוֹ אִמּוֹ הַצַּדֶּקֶת זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה בַּאֲשֶׁר שֶׁהָעוֹלָם מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים עָלָיו גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה עַל כֵּן יאמַר נָא לָהּ גַּם כֵּן וִיסַפֵּר לָהּ מַה מַּדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. הֵשִׁיב לָהּ מָה אמַר לָךְ אֲנִי סָר מֵרָע בֶּאֱמֶת. עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהָרַב רַבִּי נַפְתָּלִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאֲלָה אוֹתוֹ אִמּוֹ לָמָה אֵינוֹ דּוֹחֵק אֶת עַצְמוֹ לֶאֱכל קְצָת כִּי בַּמֶּה יִחְיֶה. וְהֵשִׁיב לָהּ, אֲנִי חַי עַכְשָׁו רַק עִם הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ. וְאָמַר לָהּ עוֹד, יֵשׁ אֶצְלִי אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים דְּבָרִים כָּאֵלּוּ שֶׁיְּכוֹלִים לִחְיוֹת בָּהֶם בְּלא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה [פָּשׁוּט דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר אֲפִילּוּ אִם יאכְלוּ מְעַט דִּמְעַט בְּתַכְלִית הַצִּמְצוּם יְכוֹלִים לִחְיוֹת בָּזֶה כִּי עִקַּר חִיּוּתָם הוּא מִמָּזוֹן רוּחָנִי וְכַמּוּבָא גַּם בַּזוהַר הַקָּדוֹשׁ (חיי מוהר"ן אות רלח).

• לְזִכָּרוֹן לִרְשׁם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּעֵת שֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה יָשֵׁן בַּחוּץ עַל מִטָּה וְהִתְחִיל לִצְעק מְאד בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה וְרָצוּ כֻּלָּם אֵלָיו וְהֵקִיץ וְנִכְנַס לַבַּיִת וּפָתַח סֵפֶר וְאָמַר שֶׁמָּצָא שָׁם מְבאָר אוֹתוֹ הָעִנְיָן. כִּי אוֹתוֹ הַבַּיִת הַיְנוּ [אַכְסַנְיָא] הָיָה בָּנוּי מֵחָדָשׁ מֵעֵצִים יוֹנְקִים שֶׁלּא נִזְקְנוּ עֲדַיִן וְאָמַר שֶׁפָּתַח אֶת אוֹתוֹ הַסֵּפֶר כִּמְדֻמֶּה שֶׁהָיָה מִדְרָשׁ וְהָיָה כָּתוּב בְּמָקוֹם זֶה כְּשֶׁקּוֹצְצִין אִילָן קדֶם זְמַנּוֹ כְּאִלּוּ הוֹרְגִין נֶפֶשׁ. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה שֶׁכְּשֶׁיָּשֵׁן חָלַם לוֹ שֶׁמֻּנָּחִים סְבִיבָיו הֲרוּגִים, וְנִתְפַּחֵד מְאד בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְרָאָה שֶׁמֻּנָּחִים אֶצְלוֹ וְכוּ' וְהִתְחִיל לִצְעק מְאד עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּם אֵלָיו. גַּם אָמַר שֶׁצְּרִיכִין לְדַקְדֵּק עַל אֵיזֶה מִטָּה לִישׁן. וְסִפֵּר מַעֲשֶׂה שֶׁאִמּוֹ הָיְתָה עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ, וְנָתְנוּ לָהֶם שְׁנֵי מִטּוֹת לִישׁן. בַּבּקֶר סִפֵּר לְאִמּוֹ שֶׁחָלַם לוֹ שֶׁהוֹלִיכוּ אוֹתוֹ דֶּרֶךְ הַגֵּיהִנּוֹם. וְאָמַר לוֹ אִמּוֹ אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי שֶׁחָלַם לִי שֶׁהוֹלִיכוּ אוֹתִי דֶּרֶךְ כָּל הַגַּן עֵדֶן. וְסִפֵּר לָהֶם הַמַּחֲזִיק הַכְּפָר שֶׁהַמִּטָּה שֶׁהִיא הָיְתָה יְשֵׁנָה עָלֶיהָ אוֹתָהּ הַמִּטָּה הוּא מַחֲזִיק בִּשְׁבִיל אוֹרְחִים חֲשׁוּבִים וּכְבָר הָיוּ יְשֵׁנִים עָלֶיהָ כַּמָּה וְכַמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְהַמִּטָּה הַשְּׁנִיָּה הָיוּ יְשֵׁנִים עָלֶיהָ פָּרִיצִים. וְגַם כָּאן אוֹתָהּ הַמִּטָּה הָיְתָה יְשֵׁנָה עָלֶיהָ וְכוּ' וּמוּבָן פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם מִמֵּילָא (חיי מוהר"ן תקלה).

נפטרה בי"ט אדר שנת תקס"א ומקום קבורתה במזיבוז' ליד הבעל שם טוב הקדוש, מקום ציונה המדוייק לא נודע.