רבי חיים ויטאל ז"ל סיפר, שפעם התפלל ביחד עם רבו האריז"ל, והיה בעת התפילה איזה חזן, תלמיד חכם גדול מאוד, והאריך מאוד בשמונה עשרה, וכשפסע השלוש פסיעות אחר השמונה עשרה ברכות, האר"י הקדוש חייך, ואחר התפילה ניגש אל החזן, ואמר לו: "תאמר לי, מה עם האוכף של החמור?" אזי החל החזן לבכות ואמר: "מה אני יכול לעשות? כל תפלתי נתבלבלה"; מחמת שהיה לו חמור ולא היה לו אוכף, אזי חשב כל התפילה איך משיגים אוכף לחמור לשבת עליו.
למדים מכאן, שאף חכם גדול שהיה מתפלל במנין האר"י הקדוש, חשב מחשבות זרות באמצע התפילה, מכל שכן היום, שצריכים לחזור בתשובה על כל השגיונות שלנו וההבלים שעשינו; רואים בני אדם מתנדנדים בשמונה עשרה כלולב, וחושבים מי יודע איך מתפללים בכוונה, ולכו תספרו להם, שיחשבו כל התפילה מהרכב שלהם, או מהחמור או מהחובות שלהם וכו';
כי כשאדם מתפלל צריך לחשוב רק מהקדוש ברוך הוא ולקשר המחשבה אל הדיבור, ולהתפלל מתוך הסידור דיקא, ועליו לבקש הרבה אותו יתברך, שיזכה לבטל מאיתו את על השיגיונות.
אשר בנחל חלק ק' מכתב כג קמח
