מסופר על צדיק אחד שסיפר, כי שמע שיחה משני יהודים יקרים, שהיה ביניהם דו שיח, אחד סיפר לחברו: השנה בכיתי מאוד מאוד בראש השנה בשעה שאמרו את הפיוט:"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", ושאל חברו: למה בכית? הרי נולדת מעפר וסופך לעפר, ולמה לך לבכות, מילא, אם היית נולד מזהב וסופך בעפר, אני מבין למה אתה בוכה, כי מזהב נעשה עפר, אבל היות שנולדת מעפר ואתה חוזר על העפר, ובתוך כך חטפת כמה כוסיות יין שרף, ובכן מה הפסדת בחיי הבלך?!
והצדיק מאוד הפליא בשיחה זו, ואמר: אדם נולד מעפר, וסופו להיות עפר, ולכן מה יש לו להיות בעצבות, שבתוך כך זכה לחטוף מצוות ומעשים טובים: ציצית, תפילין, שבת וכו' וכו', וגם התפלל ולמד תורה…
אשר בנחל חלק סג מכתב י"ב תתפא
