• קלא.

פעם ביום שלפני ערב פסח נכנסה אל מוהרנ"ת ז"ל ביתו מרת חנה צירל והתאוננה לפני אביה ואמרה לו: אבי היקר הפסח כבר מתקרב ועדיין אין לנו כלום על צרכי החג (כי זוגתו מרת דישל כיבדה אותו מאוד, ולא רצתה להחליש דעתו מזה כלל, על כן שלחה את בתה לאמר זאת), ענה לה מוהרנ"ת ז"ל: 'ביתי השם יעזור', "טעכטערל גאט וועט העלפן", ואכן כך היה שאחד מאנשי שלומנו שהיה גר רחוק, והיה בעל יכולת, והכניס הקדוש ברוך הוא במחשבתו מחשבה קדושה, וחשב ואמר לעצמו: 'מי יודע אולי אין למוהרנ"ת ז"ל כלום עבור צרכי החג', והתעורר בליבו והלך ושכר עגלה, ומילא אותה עם כל טוב, תפוחי אדמה, ביצים, יין מצות וכו', והביאה למוהרנ"ת ז"ל בערב חג הפסח ממש, אחר כך ביושבם בשולחן בליל הסדר, הפליג בהודאה על חסדי השם יתברך שלא עזבו ועזרו למעלה מדרך הטבע, כי אז באמת לא היה לו שום דבר, ופנה בין דבריו אל ביתו ואמר לה: "בעת שאמרתי לך שהשם יעזור, לא התכוונתי לאדם זה", "ווען איך האב גיזאגטגאט גאט וועט העלפן, האב איך נישט אים גימיינט", כאומר שלא היה לו שום בטחון בשום אדם זה או אחר שידאג לצרכו, אלא באמת התכוונתי שהשם יתברך יעזור כרצונו יתברך, וישתלשל הדבר ויבא איך שהשתלשל.

(ובזה הורה דרך לאנשי שלומנו בבטחון, שידעו מזה בטחון, שצריכים לבטוח רק בהקדוש ברוך הוא, שהוא בוודאי יעזור, אבל אסור לבטוח בבן אדם, שזה יעזור לו, או אחר יעזור לו, כי שווא תשועת אדם, ולא יכולים לבטוח על אף אחד, וצריכים רק לבטוח בו יתברך ולא לתת לו עצות איך תהיה הישועה, רק לבקש ממנו יתברך, שיעזור לו שיהיה לו על צרכי החג, וכך היה אצלו כמה שנים, שניסו אותו בעניות גדולה מאוד, עד שקרה שפעם אחת לפני פסח באה ביתו חנה צירל, ואמרה לו: 'אבא, עדיין אין לנו כלום על צרכי החג', ענה ואמר לה "תודה לאל שכבר שאבנו מים, ומים יש לנו כבר על חג הפסח וכמו שזה היה בנס גם השאר יהיה בנס.

• קלב.

מלבד כל העניות והדחקות שעבר על מוהרנ"ת ז"ל בימי חייו, עד כדי כך שלא היה לו על צרכי שבת, והיה צריך להלוות, זאת ועוד הייתה עליו מחלוקת עצומה כל ימי חייו, ורדפוהו בכל מיני רדיפות ועשו לו כל מיני רשעות שבעולם, אנשים שקראו את עצמם חסידים, ופעם אחת קודם פסח לא נתקררה דעתם הרשעה של הרשעים הארורים, ובעיר ברסלב נכנסו גדוד של חיילים, ובימים ההם הלכו עם החיילים גם בעלי מלאכות, כגון חייטים וסנדלרים וכו', כי אם יקרע איזה בגד או נעל של חייל כבר יתקנו את זה, ולכן חיפשו מקום עבור הסנדלרים, והלכו הרשעים ומסרו שהיות שבבית מוהרנ"ת ז"ל מתקבצים אנשים וזה מקום גדול, ולכן טוב להם שיכנסו לשם, (מה שבאמת הכל היה שקר, כי למוהרנ"ת ז"ל היה דירה קטנה בת שתי חדרים, ובמטבח עשה לעצמו מחיצה עם עץ ששם ישב ולמד וכתב את הספרים ושם חיבר את ה'ליקוטי תפילות', כי את בית העליה בנה אחר כך). עם כל זאת הרשעים הסיתו את גדוד החיילים, ונכנסו בתוך הדירה של מוהרנ"ת ז"ל, והיה ההכרח להם לפנות להם חדר אחד, וכולם הצטופפו בחדר אחד, והנה כבר שבוע לפני פסח וכולם אוכלים חמץ בביתו, וכבר הגיע ערב פסח אחר חצות, ועדיין הסנדלרים שמה ואוכלים חמץ, ובני ביתו וילדיו לא ידעו מה לעשות, והמתנגדים הרשעים היו מלאים שמחה שסדרו את מוהרנ"ת ז"ל (אוי לאותה בושה, אוי לאותה חרפה, שאנשים שקוראים את עצמם חסידים, יעשו דבר זה אפילו ליהודי פשוט, ומכל שכן למנהיג ישראל, איש מורם מעם), וכמובן שמוהרנ"ת  ז"ל עשה מה שעשה, והרבה להתפלל אל הקדוש ברוך הוא, שיסתלקו עוד לפני כניסת החג, והשם יתברך עשה עמהם ניסים ונפלאות, ותיכף ומיד בא ראש גדוד החיילים ונתן פקודה שצריכים לעזוב את העיר תכף ומיד, וכך עזבו את המקום, וכמובן זה היה כבר סמוך לזמן הדלקת נרות, וכל הילדים ואנשי שלומנו עזרו לו לבער את כל החמץ מה שהשאירו, וכך לכל הפחות לליל הסדר כבר לא היה חמץ בבית, וכשאחד הילדים העיר לאביהם איזה נס עשה עמהם הקדוש ברוך הוא, שהתפטרו מהגויים הערלים הטמאים, שאכלו חמץ, השתיקם מוהרנ"ת ז"ל, ואמר לא כדאי עכשיו לדבר מזה, כי זה ליל קדוש ונורא מאוד.