"פרה אדומה היא חקה בלי טעם"

הצדיקים בורחים מכבוד ושררה ועושין עצמן כשירים, וכשנתעטרין בעטרה של רחמנות, בבחינות "המעטרכי חסד ורחמים", אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כרחם • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בשבת קודש סעודה שלישית, פרשת שמיני שבת פרה ה'תשע"ד

בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, שהיתה גם סעודת שבע ברכות לאחד מאנשי שלומינו, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' יח, המדבר ממדת של הצדיקים לברוח מכל מיני שררה ומנהיגות, עיין שם.

 ♦ ♦ ♦

פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש ז"ל חזר בקיצור על כמה נקודות שבתורה זו של רביז"ל), הצדיקים בורחים מכבוד ושררה ועושין עצמן כשירים, וכשנתעטרין בעטרה של רחמנות, בבחינות (תהלים ק"ג): "המעטרכי חסד ורחמים", אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כרחם, וזה בחינות (ישעיהו כ"ח): "עטרת צבי לשאר עמו" 'למי שמשים עצמו כשיריים' (מגלה ט"ו:), כי זה שהצדיק בורח מהשררה והכבוד ואינו רוצה להנהיג את העולם, זאת המחשבה בא להם מבחינת הסתרת פני השם, על ידי מעוט אמונה שיש בישראל, כי לפי רב הכפירה, חס ושלום, כן הסתרת פני השם, ואין רוצה להנהיג אותם, וההסתרה הזאת היא בחינות כעסו וחרון אפו, הבא על ידי עבודת אלילים, כמאמר: כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם (ספרי פרשת ראה), ואפילו כשאין עבודת אלילים בעולם, אלא שהאמונה אין כל כך בשלימות, אז גם כן החרון אף והסתרתו לפי התמעטות האמונה, ומחמת שחרון אפו כרגע, כמו שכתוב (תהלים ל): "כי רגע באפו", על ידי זה אין נרגש, אלא כשיש עבודת אלילים בעולם; אבל בלא עבודת אלילים, אלא בחסרון משלימות אמונה, אזי בודאי אינו נרגש מעט החרון אף שבחלק הרגע, ואין ניכר הסתרת פני השם, אבל ההשתלשלות של החרון אף כשבא להצדיקים, אזי מסתירים פניהם מהעולם, ואינם רוצים להנהיג את העולם, ומחמת שהחרון אף הוא מעט מן המעט מחלק הרגע, על ידי זה אינם תולים הסתרת פניהם ברוגז, אלא תולים הסתרת פניהם בקטנותם, ועושים עצמן כשיריים, ואומרים שאינם ראויין להנהיג העולם, ובאמת גם הם אינם יודעים ומרגישים את החרון אף, כי הוא מעט מן המעט, וזהו: כשהקטין משה את עצמו מלילך למצרים ולהיות מנהיג, אמר (שמות ג): "מי אנכי כי אלך אל פרעה", ושאר דבריו, כתוב (שם ד): "ויחר אף ה' במשה", פירוש: זאת ההקטנה שלא רצה להיות מנהיג, זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה', אבל על ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם, ומרחמים על העולם ונתרצים בהנהגתו, ומקבלים על עצמן השררה של ההנהגה, ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם, בבחינת (ישעיהו מ"ט): "כי מרחמם ינהגם", נמצא שזאת הרחמנות היא עטרתם, שמעטר אותם במדת מלכות ומנהיג, עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל.

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רביז"ל מגלה בתורה זו, עוצם מעלת המנהיג האמיתי, שאין לו תאווה לשום מנהיגות ושררה כלל, אדרבה, הוא בורח מכל מיני התמנות ומנהיגות, ואינו רוצה אותם כלל, רק כשמן השמים מרחמים על נשמות ישראל, ורוצים שיהיה להם מנהיג אמיתי, שינהיג אותם בדרך התורה והיראה, למען יזכו להתקרב אליו יתברך באמת, מכריחים איזה צדיק אמיתי, שהוא רחמן באמת, לחוס ולרחם עליהם, ולהנהיגם על דרך הישר, וכמו שכתוב (ישעיה מ"ט) כי מרחמם ינהגם, כי רק רחמן יכול להיות מנהיג אמיתי (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ז'), אבל הצדיק כשהוא לעצמו, בורח מכל מיני שררה ומנהיגות לגמרי, ואינו רוצה לגשת אליה כלל, רק כשמפייסים ומבקשים אותו מאד, וגם מכריחים אותו מן השמים על זה, אזי הולך בעל כורחו להושיע את ישראל, ומקבל סייעתא דשמיא מיוחדת לעזור לנשמות ישראל, ולהנהיג אותם בדרך הישר.

ואומר רביז"ל, שכל זה היה אצל משה רבינו במראה הסנה, כשהקדוש ברוך הוא שלח אותו להיות מנהיג ישראל, ולהוציא אותם ממצרים, בתחילה סירב משה מאד כל השבעה ימים, ולא רצה ללכת, וכמו שכתוב (שמות ד יג) ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח, כי משה רבינו היה ענותן אמיתי, וכמו שמעידה עליו התורה (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולכן לא רצה שום שררה ומנהיגות כלל, אבל הקדוש ברוך הוא ידע שהוא רחמן אמיתי, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (שמות רבה פרשה ב' סי' ב'), כשהיה משה רבינו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסות, כיון שהגיע לחסות, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו, והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, עיין שם, ולכן הכריח אותו הקדוש ברוך הוא ללכת להנהיג את ישראל, ודייקא זהו סימן של מנהיג אמיתי, כשבורח מכל מיני שררה ומנהיגות, ואינו רוצה אותה כלל, כי זה סימן שאינו מחפש להרבות כבודו עצמו, רק להרבות כבוד המקום, ודייקא בצדיק כזה בוחר הקדוש ברוך הוא להנהיג צאן קדשו.

ומסביר רביז"ל בתורה זו, למה הצדיקים בורחים מן המנהיגות כל כך, הלא יודעים היטיב שמוכרחים להדריך נשמות ישראל בדרך הישר, וללמד אותם דרך ה', ולמה לא ירחמו עליהם, ויתרצו להנהיג אותם לשם שמים? אבל הסיבה הגורמת להם לסרב, היא מיעוט אמונה שיש בישראל, שזה גורם לחרון אף ה' לרדת ולהשתלשל בתוכם, ולהסתיר פניהם מישראל, כי חושבים הצדיקים בעצמם, מי הם לעורר נשמות ישראל בתשובה, הלא הם קטנים מאד, ולמה ירצו ישראל לקבל מהם תוכחתם, ולמה להטריח עצמם אם ממילא לא יועיל? אבל הצדיקים בעצמם אינם יודעים שאין זה מחמת הקטנות שלהם, כי בוודאי יש להם כח גדול לעורר נשמות ישראל בתשובה, ולהכניס בהם אמונה גדולה, רק הסיבה שמסרבים, מחמת מיעוט אמונה שיש בישראל, שגורם חרון אף ליכנס בהם, וגורם להם לרדת ממדריגתם, וכמבואר בספר הקודש "נועם אלימלך" (פרשת שמיני), שעל ידי חטאת בני אדם, נגרם ירידה להצדיק, אבל כשמן השמים מרחמים על נשמות ישראל, ורוצים להחזיר אותם בתשובה, שולחים הצדיקים בעל כרחם ללכת להנהיג אותם, וכמו ששלח הקדוש ברוך הוא את משה לגאול אותם ממצרים, ועל ידי זה כולם באים אל תיקונם, ותשובה שלימה באמת.  

והנה צדיקים אמיתיים, שיודעים להנהיג נשמות ישראל לשם שמים, אינם מתביישים כלל לומר "איני יודע", ולהתחמק מלחוות דעתם באיזה ענין, כי זהו כל מהותם ופנימיותם, לברוח מכל מיני שררה ומנהיגות, ומלהכריח דעתם על אחרים, ולכן אין זה בושה אצלם לומר "איני יודע", וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ד ע"א) "למד לשונך לומר איני יודע", ולומדים זאת ממשה רבינו עליו השלום, שאמר (שמות יא ד) "כחצות", ואמר "בחצות", שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא, עיין שם, כי אין זה בושה כלל לומר "איני יודע", כי מי הוא זה שיודע הכל? אדרבה, בושה היא לומר "אני כן יודע", ואחר כך יתברר שאינו יודע כלום, ולכן גם זה סימן מובהק של צדיק אמיתי, שמתחמק תמיד מאנשים, ואומר "איני יודע", ואינו מכריח דעתו על אחרים כלל, וכמו ששמעו הרבה פעמים מפי רביז"ל לומר "איני יודע" (שיחות הר"ן סי' קנ"ג וסי' קנ"ט), וכן לא היה דרכו של רביז"ל לגזור על אנשים לעשות דווקא כך וכך, ולקחת מהם הבחירה, כי זהו סימן של צדיק אמיתי, שיודע שאינו יודע כלום, וכמאמר החכם (מובא כמה פעמים בדברי רביז"ל), "תכלית הידיעה אשר לא נדע", ומוהרנ"ת ז"ל מסביר (חיי מוהר"ן סי' ס"ז וסי' רפ"ג) שה"איני יודע" של רביז"ל היה חידוש נורא ונפלא מאד, הרבה יותר מן הידיעה שלו, עיין שם, כי "איני יודע" סימן על הביטול הגמור אל האין סוף ברוך הוא, עד שנכלל לגמרי בו יתברך, ולכן אינו יודע כלום, ולכן אשרי מי שהולך בדרכי הצדיקים אמיתיים, ובורח מכל מיני שררה ומנהיגות לגמרי, ואינו ניגש אליה אלא כשמפייסים אותו הרבה, וכמו שמפרש רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' פ') דברי חכמינו הקדושים (יומא כב ע"א), התקינו שלא תורמין אלא בפיוס, היינו שלא יקבל שררה ומנהיגות אלא כשיפייסו אותו העם, עיין שם, וכן מלמד לשונו לומר "איני יודע", ואינו מכריח דעתו על אחרים, כי אז יזכה ללמוד הרבה, ולהוסיף שכל ודעת בכל עת, ואם מן השמים ירצו שישפיע מדעתו לאחרים, אזי הקדוש ברוך הוא יגלה ויפרסם אותו, וכדאיתא במדרש (שמות רבה פרשה ח סי' ב), אמר הקדוש ברוך הוא, אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה, אני מראהו לבריות, עיין שם, כי על ידי שיברח מן השררה, ויעבוד את הקדוש ברוך הוא כפי ענינו, יחיה חיים טובים ומתוקים בזה ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע, בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (ויקרא ט') ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל וגו', שכל שבעת ימי המילואים, שימש משה בכהונה גדולה, ולימד אהרן ובניו סדר העבודה, וביום השמיני, ראש חודש ניסן, קרא לאהרן ולבניו לעשות העבודה, ושיהיה בידם לדורות עולם, והנה איתא בבעל הטורים, אמר משה, לפי שסירבתי ז' ימים בסנה, לא זכיתי לשמש אלא ז', עיין שם, ויש להבין, מה רצה משה רבינו להגיד להם בדבר זה? וכי רצה להגיד להם שנענש על שלא רצה ללכת בסנה ז' ימים? ואם זה היה עונש, אם כן למה אכן זכה לשמש ז' ימים במשכן, שנראה כאילו קיבל שכר על זה? והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן כל הענין מאד, כי זהו דרך הצדיקים אמיתיים, שבורחים מכל מיני שררה ומנהיגות לגמרי, וזה סימן מובהק על עוצם מעלתם, ולכן בזה שסירב משה ללכת ז' ימים בסנה, קיבל שכר ששימש ז' ימים במשכן בכהונה גדולה, ובאלו הז' ימים, לימד אהרן ובניו את סדר העבודה, שגם הם יתנהגו כן, שלא ירדפו אחר השררה והמנהיגות אלא אם כן יכריחו אותם מן השמים, וכמאמר הנזכר לעיל של התנא (יומא כב ע"א) התקינו שיהא תורמין אלא פיוס.

ולכן ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו', שקרא להם משה, וצוה אותם בשם הקדוש ברוך הוא על העבודה, למען ידעו שכך רצונו יתברך שיכנסו אליה, וכן (פסוק ז') ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו', ופירש"י, שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה, למה אתה בוש, לכך נבחרת, שהתורה הקדושה מעידה, שגם אהרן הכהן היה במדריגה הזאת, שהיה מתבייש מלהתקרב אל השררה והעבודה, ואמר לו משה, זהו דייקא מעלתו, שבורח מן השררה, ומחמת זה בחר בו הקדוש ברוך הוא, וכמו שמפרש הרה"ק הרבי אלימלך מליזענסק זי"ע, שההילולא שלו הלילה כ"א אדר, בספר הקדוש "נועם אלימלך" (פסוק זאת) את דברי רש"י, לְמַה אתה בוש, פירוש, בשביל שאתה בוש, לכך נבחרת! היינו מחמת מדת הבושה שיש בך, ובשביל שאתה בורח מן השררה, לכן בחר בך הקדוש ברוך הוא, כי זהו מעלת הצדיקים האמתיים, שמצד עצמם בורחים מכל מיני שררה לגמרי.

וזהו מה שמגלה לנו התורה הקדושה בפרשת השבוע מעוצם מעלת משה רבינו, (ויקרא י כ) וישמע משה וייטב בעיניו, ופירש"י (בשם חכמינו הקדושים זבחים קא ע"א), הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא אמר, שמעתי ושכחתי, כי זהו עוצם מעלת הצדיקים שאינם מתביישים לומר "איני יודע" או "לא שמעתי" או "שמעתי ושכחתי", כי הם נכללים לגמרי בו יתברך, ויודעים היטב שאינם יודעים כלל, ובזה מלמדים לכל נשמות ישראל שדייקא זהו עוצם מעלת האדם, שמכיר שאינו יודע כלל, וכל דבר יש לו לשאול ולברר בלי להתבייש כלל, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (אבות ב ה) ולא ביישן למד, ועל ידי זה יבא כל אחד ואחד אל השכל והדעת, ויזכה להגיע אל ענינו באמת.

וזהו הלימוד הנפלא של פרשת פרה אדומה, שעליה נאמר (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שגם שלמה המלך עליו השלום, החכם מכל אדם, אמר שאינו יודע כלל, כי פרה אדומה היא חקה בלי טעם, ואי אפשר להבין דרכה כלל, וממנה לומדים לשאר כל מצוות התורה, שאי אפשר לרדת לעומק טעמם ולהבינם, וכמו שכתוב (במדבר יט ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, ושואלים המפרשים (עי' בפירוש רמב"ן הקדוש ובפירוש אור החיים הקדוש), למה כתיב "זאת חקת התורה", הלא זאת חקת הפרה או חקת הטהרה מיבעיא ליה? אבל התירוץ שממצות פרה אדומה לומדים לשאר כל התורה כולה, שכולם חוקה בלי טעם, כי אפילו אם מבינים או יודעים איזה טעם או סיבה של איזה מצוה, אין זה כל הטעם והסיבה שלה, שהרי לחכמתו יתברך אין חקר, ואחרי כל מה שיודעים ומשיגים, עדיין אין יודעים כלום, ולכן שפיר נקראת פרה אדומה "חקת התורה", כי ממנה לומדין לשאר כל התורה, שהכל כחוקה בלי טעם.

וזה עיקר ההבדל בין ישראל לעמים, כי ישראל עם קדוש, ויש להם נשמה קדושה המושרשת באמונה, ונזהרין ממאכלות אסורות, לכן אין שואלים טעם או סיבה על רצון השם יתברך, רק אמרו נעשה ונשמע, וקיבלו הכל באהבה, מה שאין כן  אומות העולם, שאין להם נפש אלקי המושרשת באמונה, והם מטמטמים עצמם בשקצים ורמשים, אינם יכולים לקבל המצוות כחקה בלי טעם, ולכן שואלין ומונין את ישראל, מהו טעם למצוה זאת (כמובא בפירש"י במדבר יט ב), כי המאכלים של האדם עושים עליו רושם גדול, ומכינים אותו לאמונה או להיפוך חס ושלום, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (בבא מציעא ס ע"ב), על הפסוק שבפרשת השבוע, הכתובה אחר אזהרת מאכלות אסורות (ויקרא יא מה), כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כמו מצרים וכנענים, דיים, עיין שם, וכמבואר באיגרת הרמב"ם (מובא בספר הקדוש "דגל מחנה אפרים" פרשת עקב ד"ה אחר) שהנזהר ממאכלות אסורות, דמו מזוכך, ואפשר לו לקבל אמונה, מה שאין כן המפטם עצמו במאכלות אוסרות, דמו מכוער, ואי אפשר ליכנס בתוכו אמונה, עיין שם, ולכן עיקר מעלתו של איש הישראלי, שיש לו נשמה קדושה, ויכול לקבל כל מצוות כחוקים בלי טעם, וזה מרים ומגביה אותו מעל כל אומות העולם, ומקרב ומדבק אותו אל השם יתברך באמת.

וזהו לימוד עצום לחתן בשבעת ימי המשתה, שהוא כעין שבעת ימי המילואים, שהרי מכין לעצמו בית להשראת השכינה, ועתה מקבל שררה ומנהיגות בביתו, וכמו שכתוב (אסתר א') להיות כל איש  שורר בביתו, ולכן עליו לדעת שאין השררה לצוות על אשתו ולהשתלט עליה חס ושלום, רק השררה והמנהיגות להכניס אוויר של אמונה ושמחה בבית, ולזכור תמיד "שאין יודעים כלל", ובכל פעם שנתעורר איזה שאלה בבית, מקטן ועד גדול, תיכף ומיד יעשה שאלת חכם, ולא יסמוך על דעתו כלל, כי בקל יכול להורות היתר לעצמו, וליכשל באיסור סקילה או כריתות רחמנא ליצלן, ולא יבחין שהיצר הרע מסית אותו לחשוב שיודע הכל מעצמו, ולכן צריכין לומר תמיד "איני יודע", ויהיה אצלו כחוקה בלא טעם, ויעשה שאלת חכם, ואז יהיה בטוח שלא יכשל לעולם, והשכינה הקדושה ישרה בבית.

וגם על לחתן לדעת, שעכשיו עוסק בהקמת בית חדש, שיצטרף לתוך מחנה קדושה של ישראל, ועליו לזכור דברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ח'), שמפרש מאמר חכמינו הקדושים (ברכות נד ע"ב), מחנה ישראל כמה הוי? תלתא פרסי, שמחנה ישראל הם השלשה תפילות שבכל יום, שחרית מנחה ומעריב, וכל זמן שאדם מדקדק להתפלל השלשה תפילות בכל ביום בבית הכנסת ובצבור, הוא מובטח שישאר בתוך מחנה ישראל, אבל תיכף ומיד שמתחיל לזלזל בהשלשה תפילות חס ושלום, ואינו הולך לבית הכנסת, וגם חותך חתיכות מן התפילה, שמחסר אמירת קרבנות, ומתחיל "ברוך שאמר", וכן מזניח איזה מנחה או מעריב, וחושב שישלים אותה ויתפלל פעמיים תפילה הבאה, או כיוצא בזה, בזה כבר מתחיל לצאת ממחנה ישראל רחמנא ליצלן, ואינו בטוח שישאר בתוכה, ולכן על חתן בשבעת ימי המשתה שלו לקבל על עצמו קבלה חזקה, שלא יחסר ללכת לבית הכנסת בוקר וערב, להתפלל שחרית מנחה ומעריב בצבור, וגם להתפלל התפילות בשלימותם, ואז יהיה בטוח שישאר תמיד בתוך מחנה ישראל, ויהיה ביתו משכן להשראת השכינה.

והנה בתוך המשכן ירד גם שפע גשמי לנשמות ישראל, ולכן צריכין להכין כלים קדושים לקבל בתוכה את השפע, ואחד מן הכלים הוא ליזהר מאד לברך ברכת המזון בשמחה, ומתוך סידור דייקא, כי על ברכת המזון נאמר (משלי י כב), ברכת ה' היא תעשיר, כי היא ברכת ה' ממש, ומן הברכות היחידות המחויבות לנו מן התורה, ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה קנג ע"ב), שכדאי לאכול כל המעדנים שבעולם כדי לברך ברכת המזון בשמחה, וכן מובא בזוהר הקדוש פרשת ויקהל (דף רי"ח ע"א ובהגהות ניצוצי אורות שם) שברכת המזון מסוגל לעשירות ולכל הברכות שבעולם, עיין שם, ולכן צריכין לברך אותה מתוך סידור דייקא, כי מי שמברך ברכת המזון בעל פה לא ימלט שלא יחסר מילין או ברכה שלימה מתוכה, כי מרוב הרגילו נכנס מתוך ברכת נודה לך ה' אלקינו, לתוך ברכת רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמיך, ואינו שם על לב שהחסיר ברכה שלימה של ברכת הארץ מתוך ברכת המזון, ולא קיים מצות ברכת המזון כראוי, שהיא מצות עשה מדאורייתא, ולכן נחוץ מאד לחתן בשבעת ימי המשתה שלו, לקבל על עצמו לברך ברכת המזון תמיד מתוך סידור דייקא, ובזה יהיה מובטח שלא יחסר לו כלום כל ימי חייו, והשם יתברך יזכינו שיקויים בנו, עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו ולראות בבנין בית מקדשינו במהרה בימינו אמן ואמן. 

לכל המאמרים במדור משולחנו של צדיק >