שאלה: מאת יקותיאל: לכבוד הצדיק מוהרא"ש שליט"א. אני בטבעי כעסן גדול וכולם מעירים לי על זה שזה לא טוב ומרחיק ממני אנשים. כשאני בא לידי כעס אני לא יכול לשלוט בעצמי וממש משתגע, לא משנה מי נמצא לידי. איך מתקנים את המידה הזו?
תשובה: |
||
בעזה"י יום ה' לסדר בראשית כ"ה תשרי ה'תשע"ג
שלום וברכה אל יקותיאל נ"י לנכון קבלתי את מכתבך.
כי מי שהוא כעסן החיים שלו מלאים מרירות והוא דוד של עצבים, וזה הורג אותו לגמרי, ואתה צריך לדעת שכעס זה שיגעון שנדבק באדם ומאד מאד קשה לצאת מזה, מלבד זאת שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס"ח) שהכעס מזיק לעשירות. כי באמת ראוי שכל בר ישראל יהיו להם ממון, אך יש מדה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון. והיא מדה רעה מגונה, שקשה מאד להינצל ממנה. ואפילו אם ירצה אחד להינצל ממנה ובפרט בשביל תאות הממון, כדי שלא תפסיד לו את הממון, עם כל זה המדה הרעה הזאת מתגברת עליו בילדותו ובקטנותו, ועל ידי זה מפסדת ממנו הממון שהיה ראוי שיהיה לו, והמידה רעה ההיא, הוא מדת הכעס, שעל ידי זה מפסיד ומאבד הממון הראוי לו. כי שורש ההשתלשלות שמשתלשל הממון, ממקום שמשתלשל משם וכו', היא באה מאותה מקום שמשתלשל הכעס ממש. ועל כן הבעל דבר כשרואה שמשתלשל ויורד שפע לאדם שיהיה לו ממון, אזי יורד ומזמין לו כעס, ועושה לו מבחינת ההשפעה והשתלשלות שיורד אליו, שיהיה לו ממון, עושה לו ממנו כעס. כי הכעס הוא ממש בחינה אחת, וענין אחד עם הממון, במקום שורש ההשתלשלות. ואין ביניהם שום הפרש כי שניהם יורדים מגבורות, ונמשכין ממקום אחד ממש, כמו שכתוב (איוב ל"ז): "מצפון זהב יאתה" וכתיב (ירמיה א'): "מצפון תפתח הרעה" היינו בחינת כעס, כמו שכתוב (קהלת י"א): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", כי הממון והעשירות היא בחינת חומה, כמו שכתוב (משלי י"ח) "הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה". והכעס הוא קילקול החומה, כמו שכתוב (שם כ"ה): "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו". והבעל דבר כשרואה שיורד לאדם השתלשלות שפע של ממון, שהוא בחינת חומה, אזי הוא עושה לו מזה ההשתלשלות כעס, שמזמין לו דבר לכעוס, ונתקלקל אצלו החומה, על ידי הכעס. כי הכעס והממון הם בחינה אחת, בשורש ההשתלשלות וכו'. ועל כן בקל מהפך לו ההשתלשלות שפע של ממון, שהוא בחינת חומה, לכעס שהוא היפך החומה, ועושה לו מחומה חימה, שמהפך הממון לכעס. כי תחילת שורש השתלשלות הממון, הוא ממקום שהנפש באה משם, בבחינת (דברים כ"ד): "ואליו הוא נושא את נפשו", הנאמר על ממון של שכיר יום, וכמו שכתוב (איכה ה'): "בנפשנו נביא לחמנו", ועל כן הנפש מתאווה ותאב לו. ועל ידי כעס, מאבד נפשו, כמו שכתוב (איוב י"ח) "טורף נפשו באפו". ומובא בזוהר על פסוק זה (תצוה דף קפ"ב): במאי אתידע לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, [איך יכולים לדעת אם מותר להתקרב אל האדם הזה או להתרחק ממנו?], ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, [בכעסו של אדם מתוודע מהות כל האדם ומתגלה מי הוא], אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי אתי עליה, דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, [אם אדם שומר על עצמו לא להיות בכעס כדי שלא יהיה נעקר ממנו נשמתו]. דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. [זה הוא אדם כמו שצריך להיות, הוא עבד של הקדוש ברוך הוא והוא אדם השלם], ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, [ואם אדם הזה לא שומר על עצמו לא להיות בכעס, והוא עוקר את הקדושה ממנו, ונכנס בו סטרא אחרא, אדם הזה הוא מורד בהקדוש ברוך הוא ואסור להתקרב אליו], ודא איהו (איוב י"ח ד') "טורף נפשו באפו", איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר [אדם שהוא בכעס הוא עוקר את הנפש שלו ושורה בו הסטרא אחרא]. ועל דא כתיב (שם) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו [מי שבכעס הנשמה שלו בורחת ממנו, והוא מטמא את עצמו]; ואמר האריז"ל את כל העבירות יכולים לתקן וכו', אבל מי שכועס הוא עוקר את הנשמה שלו לגמרי וכו', וקשה להחזיר לו את נשמתו וכו', ולכן סובל מה שסובל וכו. מכל זה רואים את גנות מדת הכעס, ואין עצה רק לבקש את הקדוש ברוך הוא בכל יום ובכל שעה שיציל אותו מהמדה המגונה הזו של כעס, שהורסת לו את כל החיים, כי מי שתמיד בכעס הוא מלא פחדים, כמו שאמר רביז"ל (ספר המדות אות כעס סימן מ"א) הכעס מפחיד את האדם. וכן אמר (שם סימן ג') על ידי הכעס נתבזה. וכן אמר (שם סימן כ"ה) על ידי כעס נתקצרו ימיו. ולכן אתה צריך להרגיל את עצמך לבקש הרבה ממנו יתברך שתנצל מהמדה המגונה הזו של כעס, ותזכה להגיע אל המדה היקרה של סבלנות, אשר אין ערוך עליה, כי אין עוד מדה כל כך יפה וטובה כמו סבלנות.
|