אני סובל מרדיפה עצמית שמפילה אותי לייאוש ועבירות. מה העצה?

שאלה:

מאת אור:

לכבוד הרב הגאון רבי אליעזר שלמה שיק שליט"א.
קודם כל, ברצוני להגיד תודה על כל מה שהרב עושה יום יום לטובת כלל ישראל.
ברוך השם אני חוזר בתשובה כבר מה שנים, ועדיין בשלבי התחזקות, חלק גדול ממנה בזכות הספר משיבת נפש, שנותן לי כוח גדול, ואני משתדל ללמוד ממנו בכל יום.
אני סובל מבעיה של הקפדה יתירה על דברים שאף אחד לא מתייחס אליהם – העצבים שלי גורמים לי לחשוב שנפלתי בעבירה, ואז הרדיפה העצמית מביאה אותי לכעס על הסביבה ומתוך כך להגיע לנפילות אמיתיות, ואז הייאוש והעצבות גורמים לי ליפול בלי הפסקה.
הדבר היחידי שעוצר את זה, הוא שאני עושה תשובה שמספקת אותי, אבל אז ההקפדה גורמת לי לחשוב שאני לא מתחרט מספיק ולא מקבל לעתיד, או שהווידוי לא היה טוב, ואז אני נתקף בחלישות הדעת ונופל שוב ושוב.
אני מותש מהמצב, ולא יודע מה לעשות. אשמח לעצתכם המחכימה. בברכת בריאות והצלחה, ותודה רבה על הכול, אור.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום א' לסדר כי תשא ט' אדר א' ה'תשע"ד

שלום וברכה אל אור נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

דע לך שהתחזקות צריכים כל החיים, כי כך אמר מוהרנ"ת ז"ל: על כל כפית התעוררות – צריכים צלחת שלימה של התחזקות, כי עוברים על כל אחד נסיונות קשים ומרים עד מאד, כמו שאמר רביז"ל למוהרנ"ת ז"ל (חיי מוהר"ן סימן תקי"ט) כל מה שאתה רואה בעולם הוא רק בשביל הבחירה, כי כל העולם ומלואו לא נברא רק בשביל הבחירה, כי מנסים את כל אחד בכל מיני נסיונות לראות במה יבחר וכו', ולכן אשרי אדם שזוכה לבחור במדת השמחה, והוא תמיד שש ושמח, ואפילו שעוברים עליו משברים וגלים, הוא יודע שהכל ממנו יתברך.

ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ד') כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, ותמיד נותן תודה להקדוש ברוך הוא על החסדים והרחמים הגמורים שעושה איתו, ואל תחשוב שזה כל כך קל, כי בשעה שעוברת על אדם איזו צרה וכו', נדמה לו שזה סוף העולם וכו', ולא רואה את סוף המנהרה החשוכה שסיבבו אותו וכו', עם כל זאת לימד אותנו רביז"ל איך שיכולים להפוך את המרירות למתיקות, את החושך לאור, וכמובא בזוהר (הקדמה ד.) שכל יום יוצא בת קול מהשמים ואומרת: "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא. מאן מנכון דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר וכו' מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא, לית ליה חולקא הכא"; [מי מכם יכול להפוך את החושך לאור ואת המרירות למתיקות עד שלא יבא לעולם הבא וכו', מי מכם שמחכה בכל יום לאור הגנוז שיתגלה בעולם וכו'. מי שלא יכול להראות את זה בעולם הזה, אין לו חלק בעולם הבא]. מכל זה רואים את מעלת האדם שאפילו שעוברות עליו כל מיני חשכות ומרירות וכו' וכו', אף על פי כן הכל הוא מהפך לטובה, ואף שזה לא קל, כי אתה צריך לדעת שאין לך אדם שלא עובר עליו משברים וגלים צרות ויסורים מרירות ומכאובים וכו' וכו'.

עם כל זאת ראוי לנו לילך עם הגילוי שגילה רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קצ"ה) על הפסוק (תהלים ד') "בצר הרחבת לי" – היינו שגם אפילו בהצרה בעצמה, השם יתברך מרחיב לנו, כי אם יסתכל האדם על חסדי השם יתברך, יראה שאפילו בעת שהשם יתברך מצר לו, גם בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לו ומגדיל חסדו עמו, וזה "בצר הרחבת לי" – היינו אפילו בתוך הצרה בעצמה, נתת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שהשם יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות, וייטיב עמנו מאד, אך אפילו גם בהצרה בעצמה מרחיב לנו.

עיקר מה שאתה צריך לעבוד עליו זה רק על נקודת השמחה, כי כל הצרות והיסורים והמרירות שעוברים עליך זה רק מחמת חסרון השמחה, כי אם היית תמיד שש ושמח לא היה חסר לך שום דבר, ומכל שכן שלא היית בא לידי כעס, שזה הדבר הכי גרוע שרק יכול להיות, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס"ח) שהכעס דוחה מהאדם את כל הפרנסה, ואפילו שנגזר עליו שיהיה לו הרבה כסף וכו', על ידי כעס הוא במו ידיו דוחה את זה וכו', ומדת הכעס זו המדה הכי מגונה שרק יכולה להיות, עד כדי כך שאמרו בזוהר (תצוה קפ"ב.) במאי אתידע לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה? [איך יכולים לדעת אם מותר להתקרב אל האדם הזה או להתרחק ממנו?] ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, [בכעסו של אדם מתוודעת מהות כל האדם ומתגלה מי הוא]. אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי אתי עליה, דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר [אם אדם שומר על עצמו לא להיות בכעס כדי שלא תהיה נעקרת ממנו נשמתו], דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. [זה הוא אדם כמו שצריך להיות, הוא עבד של הקדוש ברוך הוא והוא אדם השלם], ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה [ואם אדם הזה לא שומר על עצמו לא להיות בכעס, והוא עוקר את הקדושה ממנו, ונכנס בו סטרא אחרא, האדם הזה הוא מורד בהקדוש ברוך הוא ואסור להתקרב אליו].

ודא איהו (איוב י"ח ד') "טורף נפשו באפו", איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר [אדם שהוא בכעס הוא עוקר את הנפש שלו ושורה בו הסטרא אחרא], ועל דא כתיב (שם) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו [מי שבכעס הנשמה שלו בורחת ממנו, והוא מטמא את עצמו]; ואמר האריז"ל: את כל העבירות יכולים לתקן וכו', אבל מי שכועס הוא עוקר את הנשמה שלו לגמרי וכו', וקשה להחזיר לו את נשמתו וכו', ולכן סובל מה שסובל וכו'.

ראה לומר את התפלה הזו בכל יום אפילו כמה פעמים ביום, וזה יועיל לך מאד מאד לשבור את הכעס והרציחה ממך, ותהיה תמיד שש ושמח, ועל ידי זה תהיה נכלל באין סוף ברוך הוא:

יהי רצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו, מלא טוב מלא רחמים, מלא רצון, שתהיה בעזרי, ותשמרני ותצילני מן הכעס ומן הרוגז ומכל מיני קפידות. ותגן עלי ברחמיך ותשמרני תמיד, ואפילו בשעה שאבוא חס ושלום, לידי איזה כעס, תחמול עלי ברחמיך ותשמרני ותצילני שלא אפעל בכעסי שום אכזריות כלל. רק אזכה לשבר ולהפר הכעס ברחמנות, ואזכה להתגבר על יצרי לשבר הכעס ולהפוך הכעס לרחמנות, לרחם דייקא ברחמנות גדולה במקום שהייתי רוצה לכעוס חס ושלום. ולא יהיה בי אל זר ולא אשתחוה לאל נכר, שזה נאמר על הכועס, שנחשב כאילו עובד עבודה זרה:

רבונו של עולם, אתה ידעת כמה קשה לנו לשבר ולבטל מדה רעה זו של כעס וקפידות, כי כשמתחיל הכעס לבעור בנו חס ושלום, כמעט אין אנו בדעתינו, וקשה עלינו לכבות אש הכעס ולכובשו. על כן רחם עלינו למען שמך, והיה בעזרנו ושמרנו והצילנו תמיד ברחמיך וחסדיך הגדולים, ועזרנו לשבר ולבטל מדת הכעס וקפידות מעלינו ומעל גבולנו, ולא נכעוס לעולם, ולא אהיה שום קפדן כלל, רק אזכה להיות טוב לכל תמיד מעתה ועד עולם, אמן סלה.

הקדוש ברוך הוא יוציא אותך מהפח שנפלת אליו ותהיה תמיד שש ושמח, ונשמע ונתבשר בשורות משמחות.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים