וצריך שתדע, שהשם יתברך הוא מקור השמחה והחדווה, כי "עז וחדוה במקומו", ולפניו יתברך אין שום עצבות כלל, ועל-כן כשאדם משמח עצמו בכל מיני עצות ואפנים, הרי הוא אצלו יתברך ממש, ולהפוך – כשהוא מעצב ומדאג, אז הוא גלות השכינה ממש ממש (עין לקוטי-הלכות, הודאה, הלכה ו') ; ועל-כן אין בזה שום מעלה להיות שבור ומשובר אפילו על עוונותיו ועל צרותיו, כי בזה נותנים יותר כוחות וחיות לסטרא אחרא והקליפות, שהן מקור העצבות והמרירות, ורבנו ז"ל שהוא בן השמחה בעצמו, מגלה לנו שפע גלוי הכתר, שהוא עתיקא קדישא, אשר שם אין שום ימין ושמאל, רק אור פשוט, אור האחדות, אור השמחה, אך האדם – כשאינו זוכה, מציר את האור הנפלא והנורא הזה, אורו של משי"ח אל תכלית ההפוך, כי נקודת המשיח יש אצל כל אחד מישראל, כי הצדיק האמת משרש אצל כל אחד מישראל, ומעורר ומחזק ומאמץ את כל אחד ואחד לבער תמיד אליו יתברך אך מחמת הפגמים ובפרטיות פגם הברית נפגם כלי המחין, ומזה בא, שאינם מצירים את האור לטובה וכו' (עין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן לו), עד שיש כל-כך שנפגמו, עד שמהפכים את האור לחושך, בחינת (ישעיה ה, כ): "שמים חשך לאור ואור לחושך", וחולקים לגמרי על ב"ן השמח"ה, ועוד פליאה בעיניהם, ואומרים (קהלת ב, ב) : "ולשמחה מה זה עושה" וכו', ועוד מכנים את השמחים בכל מיני שמות וכו' ; אבל אלו הזוכים לסלק דעתם לגמרי (עין לקוטי-הלכות, קריאת שמע, הלכה ד'), ומאמינים לצדיק, אף שבשכלם עדין אינם יכולים להבין זאת כי זהו כלל דמי שפגם בבריתו, אי אפשר לו להשיג דיבוריו של הצדיק.
ועיקר העצה – להאמין בהם, אף שלפי דעתו אינו מבין עדין למה ואיך יוכל לשמוח, הלא עובר עליו עדין מה שעובר וכו' וכו'. ואז כשזוכה על-כל-פנים לסלק דעתו לגמרי, ומציית את הצדיק, והוא שמח מאוד מאוד אז זוכה שהאור העליון נצטייר אצלו לטובה ונתחדשת נשמתו בהתחדשות גמורה, ונעשה כלי חדש להשיג אורו יתברך, וכל מה שמבטל דעתו לגמרי נגד דעת הצדיק האמת, כמו-כן מאיר בו יותר ויותר שפע גלוי הכתר, שהוא ערבות, נעימות, מתיקות וחיות אלקותו יתברך, השופעת בכל העולמות ובכל המדרגות ובכל ההסתרות. וידוע שאורו של רבנו ז"ל נמשך משלוש ראשונות דעתיק וכו', יחידה דיחידה (עין חיי-מוהר"ן, סימן רסז), והתלת רישין נקראין בשם עתיקא קדישא, היות שהאין סוף ברוך הוא מתלבש בהם. וזה שמובא בזוהר הקדוש (פרשת נשא): האי עתיקא קדישא אשתכח בתלת רישין, ופרוש: אשתכח שהוא נמצא לנו ונגלה אלינו בהיותו מתלבש בתוך אלו תלת רישין, שהם שרש נשמות חיות אלוקותו יתברך להתייחד המאציל בנאצל וכו', ואשר דבר זה מרגישים זכי הראות תכף-ומיד כשזוכים להתוודע מהרבי האמת הזה, שהוא ב"ן השמחה והחדוה עילאה,
אשר עליו נאמר (בראשית ה, כט): "זה י'נ'ח'מ'נ'ו' ממעשינו ומעצבון ידינו" וגו'; תכף-ומיד נכנסת בליבם תשוקה וחדוה ומתיקות עצומה והתעוררות והתחזקות גדולה מאוד מאוד לחזור ולשוב אל שורשם וכו', כידוע ומפורסם דבר זה אצל כל אחד ואחד מאנשי שלומינו היקרים, אשר זכה להתקרב אליו ז"ל. אך להשיג בשלמות האי אור עילאה – אי אפשר, כי אם על-ידי ביטול כל בחינת 'יש' שלנו, להפך כל מיני ישות ל'אין' שיבוא לבטול אמת כזה, שלא ירגיש שום דבר, ולא ירצה שום דבר, רק אותו יתברך, ויהיה בעצמו כתולעת הרוחשת על הארץ, ולא ירצה שום השתררות על זולתו, ואז כשמגיע אל השגה זו, אז מקבל בשלמות מזו הדעת.
ובזה טועים המקורבים החדשים, שתכף-ומיד כשמתחיל לעבור עליהם מה שעובר – מרירות וצער וחלישות הדעת וכו', תכף-ומיד משליכים הכל אחר גוום ובורחים, ולא דעת ותבונה להם, כי הכל מלמעלה, כי הצדיק רישא דלא אתידע, הוא תכלית הנקודה העליונה, אדם היושב על הכסא, ואנחנו תכלית הנקודה התחתונה, ועשינו כבר מה שעשינו, קלקלנו כבר מה שקלקלנו, ועל-כן עד שתינק הנקודה התחתונה מהנקודה העליונה, ההכרח שיעבר עליו צער ובזיונות, מרירות וחשכות וכו', עד שכמה פעמים נדמה בדעתו כאלו איבד, חס ושלום, שני העולמות, מרב מרירות שעוברת עליו. ובאמת כשיחזק עצמו מאד מאד בכל מיני קטנות וחשכות, ויעמוד בניסיון לבלי להרהר אחריו יתברך יהיה איך שיהיה כי השם יתברך מנסה את כל אחד ואחד באופן אחר לגמרי וכו', ואז על-ידי תוקף התחזקותו יזכה לבוא אל ענינו בזה העולם וכו'.
(אשר בנחל חלק י עמ' קלה)