אל תהיה משועמם – עם הרצונות והכיסופים שלך אתה יכול להיות צדיק גדול מאוד:
הולך לי בחיים שאתה תהיה עובד השם, ואל תתחבר עם חברים רעים שיכולים למשך אותך אל נוקבא דתהומא רבה, ולכן אני מאוד מבקש אותך שתתחזק ביתר שאת ביתר עז ותתמיד מאד בלמוד משניות, אשר אין למעלה מזה, כי זה מקרב את הגאלה כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה פרשה ז' סימן ג') אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות; ואמרו (סנהד רין מב.) במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.
ומובא (מדרש תלפיות) שאשר בן יעקב יושב על פתחו של גיהנם, ומי שהרבה ללמד משניות אינו מניחו להכנס שם, ולכן אשרי מי שיגרס בכל יום כמה וכמה פרקים משניות, שהוא הצלחה נצחית, כי משנ"ה אותיות נשמ"ה,
והנה לפני שנה פתחתי פה ישיבה לבחורים ממשפחות חרדים שנשרו וכו', והרגלתי אותם שיגרסו הרבה משניות, ותהילה לאל כולם חזרו בתשובה והם כל כך שמחים ועליזים, ובכל פעם שאני בא לבקר את הישיבה ניגש אלי בחור זה או בחור זה, וכל אחד מתפאר זה סיים ששה סדרי משנה עשרים פעם, וזה סים שלושים פעם, וזה חמישים פעם וכו' וכו', וממש נחת לשמע, ולכן מאחר שאתה נולדת בקדושה ובטהרה בהקהילה שלנו, למה שלא תיגרוס הרבה פרקים משניות וזה יעזור לך מאוד מאוד להנצל מכל מיני בטלה, וזכור שהבטלה מביאה לידי שעמום (שיגעון).
ועכשיו בימי הנעורים אתה יכול להתעלות להיות צדיק גדול מאוד, אם יהיה לך כיסופים ורצונות להתעלות ולהיות במעלת הצדיקים, והבחירה חופשית מי שרוצה להיות צדיק יכול להיות צדיק גדול מאוד, כי העיקר תלוי ברצונות של האדם, ורבנו ז"ל תמיד אמר לאנשי שלומנו, אפילו אם הייתי נולד אצל הורים פשוטים וכו', הייתי זוכה להגיע למדרגתו רק מפני תקף הרצון והכיסופים שהיה לי להתעלות בעבודת השם יתברך ולהכלל באין סוף ברוך הוא, ולכן אני מאוד מבקש אותך שתשמר על הזמנים ותצליח בדרכך תמיד.
אשר בנחל חלק רב מכתב א, קיח
הבטלה מביאה לידי שגעון ולידי זימה:
מה אמר לך רואים בחוש מה שאומרים חכמינו הקדושים (כתובות נט.) הבטלה מביאה לידי שעמום (שיגעון), כשאין לאדם מה לעשות עם עצמו הוא פשוט משתגע, וכל כך חבל, כי הרי הקדוש ברוך הוא הוריד נשמה מעולם האצילות אל העולם הגשמי והחומרי הזה, כדי שיזכה להכירו יתברך מכל פרט מפרטי הבריאה, ואז הוא מהפך את העולם הזה הגשמי והחומרי, ועושה מזה גן עדן, ולא כל אחד זוכה לזה, אלא מי שזוכה להיות מקרב אל הצדיק האמת, שהוא פותח לו את העינים לראות נפלאות הבריאה, איך שהכל זה אלקות ואלקות זה הכל, אשרי מי שמצית את הצדיק, והוא תמיד שש ושמח עם קיום מצוותיו הקדושים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה ואת המצוות, ולכן כשבר ישראל שש ושמח עם המצוות, על ידי זה ממשיך על עצמו אור וזיו וחיות ודבקות באין סוף ברוך הוא, והסמ"ך מ"ם עושה כל מיני פעלות שבעולם לשבר את האדם, ולהכניס בו עצבות ומרירות ודיכאון, והעיקר לבטל את הזמן היקר, כי ביטול זמן מביא אותו פשוט לעשות שטויות וכו', עד שמשתגע לגמרי. כי כך אמרו חכמינו הקדושים (סוטה ג) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן לא בחינם שרבנו ז"ל הזהירנו כל כך על שמחה לשמוח בנקודת יהדותנו, אשר כל דקה שאדם שש ושמח שהוא יהודי מאמין בו יתברך, הוא מקים על ידי זה מצות עשה של יחוד הבורא יתברך שמו, שכל המצוות תלויים בזה, כמו שכתוב (תהלים קי"ט) "כל מצוותיו אמונה", כל המצוות צריכים להביא את האדם לאמונה.
אשר בנחל חלק רב מכתב א' קצו
לעשות המצוות בשמחה זה יתן לך הצלחה ולא תעשה שטויות:
ולצערנו הרב במקום שאדם יהיה שש ושמח כל רגע ודקה, ולשמח בנקודת יהדותו, ותהילה לאל הוא הולך עם ציצית כל היום, והניח בבוקר תפילין, ויש לו מזוזה על פתח ביתו, ומכל שכן וכל שכן שהתפלל את השלוש תפילות שחרית מנחה ערבית במנין, וכן בירך ברכת המזון מתוך הסידור, שזה מצוות עשה מדאוריתא, במקום לשמוח עם זה, הסמ"ך מ"ם מכניס בו מרירות ודיכאון עד שלא מרגיש טעם בחיים, ולכן הוא עושה כל מיני שטויות, ולכן אני מאוד מבקש אותך, חוס וחמל על עצמך, וראה לשמח בנקודת יהדותך, ובפרט שאתה זוכה להיות שומר שבת, ודע לך שבזה שאדם שש ושמח עם המצוות, על ידי זה מאיר על עצמו אור נורא ונפלא מאוד, ולכן אל יקל בעיניך שמחת המצוות, כי בפרוש גלה לנו רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן כ"ד) שאפילו אדם שנמצא במדור הקליפות ומסובב ברע גמור וכו' וכו', עם כל זאת כששש ושמח עם המצוות שמקיים, על ידי זה הוא זוכה לעלות עד רום גובהי מרומים עד עולם האצילות, ולכן תיקח את עצמך בידיך ותתחיל לשמח בכל יום, ותשמח את אשתך ואת ילדיך, כי מי שתמיד שמח הוא מצליח, כמו שאמר רבנו ז"ל (ספר המדות אות שמחה חלק ב' סימן א') מי שתמיד שמח הוא מצליח, והעולה על הכל על ידי שמחה נתרחב הדעת, וכשיש לאדם ישוב הדעת הוא אף פעם לא יעשה שטויות וכו' וכו',
ועיקר השטות של האדם שתמיד מסתכל על הזולת ומקנא בו וכו' וכו', ואוכל את הלב שלו למה אינו כהזולת וכו', שזה סתם שטות ודמיון, רבנו ז"ל גלה לנו סוד נפלא ונורא מאוד, על הפסוק (יחזקאל ל"ג) "אחד היה אברהם" שאברהם אבינו עבד את הקדוש ברוך הוא רק בבחינת אחד שלא הסתכל על אף אחד, ולכן אני מאוד מבקש אותך תיקח את עצמך בידיך, ותפסיק להסתכל על הזולת ומכל שכן וכל שכן שאל תרכל על הזולת, שמלבד שזה עוון חמור מאוד, ועוברים על לאו (ויקרא י"ט ט"ז) "לא תלך רכיל בעמיך", וכתב החינוך (מצוה רל"ו) משרשי המצוה, כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות סיבה לריב ומצה וכו', עין שם.
ועין בסמ"ג (חלק לא תעשה מצוה ט') זה עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל לכך נסמך לו (ויקרא י"ט ט"ז) "לא תעמד על דם רעך" וכתיב (יחזקאל כ"ב ט') "אנשי רכיל היו בך למען שפך דם" צא ולמד מה אירע לדואג האדומי וכו', עין שם, וכתב (ספר המצוות הקצר חלק לא תעשה מצוה ע"ז) מצות לא תעשה שלא להגיד לחברו דברים שכנגדו דבר עליו. שנאמר (ויקרא י"ט ט"ז) "לא תלך רכיל בעמיך", ואף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב העולם. ועוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות מישראל, כדמצינו בדואג האדומי. ויש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא "לשון הרע".
וזהו המדבר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. והאומר שקר, נקרא "מוציא שם רע". ולשון הרע הוא, האומר כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב (תהלים י"ב ד') "יכרת הוי"ה כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות".
אשר בנחל חלק רב מכתב א' קצו
לימוד משניות בגירסה פרק אחר פרק מציל מעברות ומשעמום:
הלוואי היית מציית אותי וגורס בכל יום הרבה פרקים משניות, שאז היית עסוק כל היום, כי אין אתה יכול לתאר ולשער את גודל הזכות של האדם שזוכה לגרוס משניות, שבזה הוא מקרב את הגאולה, כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה פרשה ז' סימן ג') אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות; ומי שרגיל לומר בכל יום הרבה פרקים משניות, נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסה בשפע, כי משנ"ה עולה כמספר פרנס"ה, ולכן במקום שתדבר לשון הרע ורכילות וליצנות, קח משניות ותיגרוס פרק אחר פרק כסדרן, עד שתזכה לסיים פעמים אין מספר ששה סדרי משנה במשך חיי הבלך, וכל כך חבל שיום אחר יום עובר לאדם בהבל וריק וכו', והוא משתגע מרב שעמום וכו', ואחר כך הוא בוכה שאין לו פרנסה, ויש לו דחקות וחובות, בשעה שיש עצה כל כך קלה, קח משניות ותתחיל לגרוס פרק אחר פרק, ובכל מקום שאתה הולך שיהיה איתך מצוי משניות, ובעת הפנאי תתפוס עוד פרק ועוד פרק, וזה יצילך מכל מיני עבירות שבעולם, ולא תצטרך לרכל על הזולת, ומכל שכן שלא תריב עם הזולת.
ובמשך חיי ראיתי במו עיני שכל אלו שהסתובבו בטל, ולא עשו שום דבר וכו', לא עבדו וכו', ולא למדו וכו', פשוט השתגעו מרוב שעמום, ולא בחינם שאמרו חכמינו הקדושים (קינים פרק ג') זקני עם הארץ, כל זמן שהם מזקינים, דעתן מטרפת עליהם, שנאמר (איוב י"ב) "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח", אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שהם מזקינים, דעתם מתישבת עליהם, שנאמר (שם) "בישישים חכמה וארך ימים תבונה".
אשר בנחל חלק רב מכתב א' קצו
משעמם לי: העצה להכנס לבית המדרש…
אני מאוד מבקש אותך אל תהיה בטלן, תיכנס בכל יום לשעה או שעתיים או יותר לבית המדרש (כולל) ללמד תורה שעורים כסדרן, במקרא במשנה בגמרא בהלכה וכו' וכו, אשר אין טוב מזה, ומי שזוכה ללמד בכל יום קצת מקרא מפרשת השבוע, קצת משנה פרק או שתי פרקים וכו', דף גמרא וכו', והלכה וכו', הוא מקים את העולם כמאמרם ז"ל (תנחומא בראשית) שהעולם לא נתיסד אלא על התורה והקדוש ברוך הוא נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצוותיה יומם ולילה, שנאמר (יהושע א) "והגית בו יומם ולילה" ואומר (תהלים א') "כי אם בתורת הוי"ה חפצו" וגו' "והיה כעץ שתול על פלגי מים" וגו', שבשביל שומרי התורה העולם עומד, שכן אמרה חנה (שמואל א' ב') "כי להוי"ה מצקי ארץ" ומי הם מצוקי ארץ אלו שומרי התורה שבזכותם השתת התורה שנאמר (שם) "וישת עליהם תבל".
ולכן אל תהיה בטלן, אתה לא יכול לתאר ולשער את גדל הזכות שיהיה לך אם תקבע עתים לתורה בקביעות חזקה, שעל ידי זה תמשיך על עצמך אור וזיו וחיות ודבקות באין סוף ברוך הוא, ורואים אברכים מסתובבים בלי מעש, ממש משתגעים משיעמום, בשעה שיכולים להיכנס בבית המדרש (כולל), לשעה או שעתים או יותר, וללמד קצת מכל דבר, שזה מכניס בו ספוק נפשי מאד, מלבד זאת שהקדוש ברוך הוא, מכפר לו על עוונותיו שעשה עד עכשיו, כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ"ט סימן י') אמר להם הקדוש ברוך הוא, הואיל וקבלתם את תורתי מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם לפני, אדם שאפילו חטא בר מינן, ועבר על רצונו יתברך, רחמנא ליצלן, עם כל זאת אם מקבל על עצמו ללמד תורה, הקדוש ברוך הוא מכפר לו על הכל, כל כך חשוב בעיניו יתברך ללמוד תורה הקדושה, ולכן ראה רק להיות חזק להיות בשמחה, מה יש לך להתעצבן וכו'? ומה יש לך להיות בעצבות וכו'? תשמח שאתה זוכה להתפלל במנין כל יום וכן ללמד בכל יום מקרא משנה גמרא, אשר זה עיקר העשירות של האדם.
אשר בנחל חלק קצד מכתב תש
רואים אנשים משתגעים משעמום מה הסיבה לכך?
אם אדם מרגיל את עצמו ללמוד בכל יום דף גמרא, ירגיש כל מיני נועם שבעולם, יאיר לו הנשמה, רואים אנשים משתגעים משעמום, אנשים פשוט יורדים מדעתם שאין להם מה לעשות, ממה זה בא? אלא בדיוק כמו גוף שלא אוכל יום אחד הוא מרגיש חולשה עצומה, אם הוא צם יומיים הוא מתעלף ואם הוא צם שלוש ימים, הוא כבר לא מחזיק מעמד, אף אחד לא שם לב שגם הנשמה צריכה מזון, ואם אדם לא לומד יום אחד גמרא, נשמתו נחלשת, האמונה שלו נחלשת, וככל שעובר יום אחר יום הנשמה שלו נחלשת, עד שהוא מרגיש ריקנות, ולכן כל אברך ואברך צריך לקחת על עצמו מהיום ללמוד בכל יום דף גמרא בסדרת דף היומי.
אשר בנחל חלק קצ מכתב תרפא
מי שמבטל את זמנו יש עליו דין וחשבון גדול למעלה:
ר' לוי יצחק אמר, על בטול זמן יש דין וחשבון גדול למעלה, כי על ידי זה גורם שיתגבר עליו יותר ויותר יצרו והרע שלו, כי 'הבטלה מביאה לידי זמה ולידי שעמום' (כתבות נט.). וכל ענינינו הוא לא לישב בטל, רק תמיד לעשות "טהון און – טהון", או להתמיד בתורה, או להתמיד בתפילה והתבודדות, או ללכת עבור צדקה, או מצוה אחרת, או לדבר עם חבריו מעניני יראת שמים ועבודת השם יתברך, אבל לא לישב בטל. ומכל שכן לא לדבר כל העולה על רוחו במסיבת מושב לצים. ואמר אז, מי שאינו עוסק בשום עסק במשא ומתן, עליו יש דין וחשבון יותר, מה אתה עושה עם הזמן שלך, הלא אין לך שום עסק? ולמה אתה מבטל את הזמן היקר בשטותים והבלים וכו'.
אילן החיים רנ
אדם רוצה לעשות הרבה ובסוף מתרשל ומבזבז את הזמן:
אודות מדת העצבות ועצבנות, שקורין נערוויז, שנכנסה בך. צריך שתדע, שזה בא ממדת הבטלה, וכמאמרם ז"ל (כתבות נט.): הבטלה מביאה לידי שעמום ולידי זמה; כי כל החטא המגנה של פגם הברית רחמנא לצלן בא מביטול זמן. ודבר זה מביא אותו אחר-כך לכל הרעות שבעולם, והוא תמיד במרירות.
ועל-כן, חמדת לבבי! עליך להרגיל עצמך ללמוד את התורה הקדושה, כי לימוד התורה הקדושה מצמצם את האדם (עיז לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן עח); כי לפעמים האדם בוער בקדשה, ורוצה לעשות הרבה, ולפעמים בוער בטמאה, ונופל בעמקי עמקים, והתורה הקדושה מצמצמת את ההתלהבות, וכן התורה הקדושה מקררת את החמימות וכו', עין שם. וצריך שתדע, כי כל יום שעובר להאדם בלי לימוד התורה הקדושה, היא אבדה נצחית, רחמנא ליצלן. ומובא בדברי האריז"ל, כי מי שלומד ביום אפילו איזה פסוק או איזו משנה וכו', אזי בלילה, כשנשמתו עולה למעלה, מלמדים אותו רזין ורזי דרזין על פסוק זה או על משנה זו שלמד, על אחת כמה וכמה כשלומד הרבה פסוקים והרבה משניות וכו'.
ודבר זה צריך שתחקק תמיד בדעתך, ואל תהיה בטלן. וספר לי אחד מאנשי שלומנו, שבתחלת התקרבותו אל דעת רבנו ז"ל, רצה לעשות הרבה, וראה שלא יכול לעשות, אזי התרשל ולא עשה שום דבר ואז היה עדין בגיל צעיר מאד, קודם מבן עשרים, ונעשה בטלן לגמרי אך מחמת שהיה רגיל להכנס אל אנשי שלומנו היקרים, היתה דרכו להתלהב וכו', וכן בכל פעם, עד שמצא את קונטרס "סדר-דרך-הלמוד", וראה מה שכתוב שם –
איך ללמוד, וזה הצילו ממש, ולאט לאט התחיל להרגיל את עצמו ללמד בכל יום עוד קצת ועוד קצת: תנ"ך ומשניות וגמרא ושולחן ערוך ומדרש וכו', ולאט לאט הרגיל את עצמו בלמוד התורה הקדושה, ואז התחיל לראות ברכה בכל יום ויום. ועל-כן, חמדת לבבי! ראה גם אתה לעיין היטב בקונטרס "סדר-דרך-הלמוד", ותקיים בתמימות ובפשיטות כל הנאמר בו. העיקר – שמור את עצמך מכעס, כי היא עבודה זךה ממש.
אשר בנחל חלק כג מכתב ג' תקסד
להרגיל עצמו בכתיבה:
חזק! חזק! ואל תיפל בדעתך משום דבר שבעולם, כי הקטנות והירידות והחלישות הדעת עוברת על כל אחד בזה העולם. והעיקר הוא רק להמשיך בעצמו הארת זיו נועם אלקותו יתברך, ולהרגיש איך שאין בלעדיו יתברך כלל, ונא ונא לא לילך בטל, חס ושלום, כי הבטלה מביאה לידי שעמום (כתבות נט.); או לעבוד, או לעזור בבית ולשמח את אשתך, או ללמד, או לדבר עמו יתברך, תמיד להיות עסוק, ואם יזכה אותך השם יתברך, תרגיל עצמך בכתיבה, אשר אצל אנשי שלומנו הוא דבר עיקרי, ובפרט כי על-ידי הכתיבה יכולים להוציא את רגשי לבבו ופנימיותה, ואפלו בינך לבין עצמך.
אשר בנחל חלק כג מכתב ג' תרעב
לא ללכת בטל ללא עשיה: עסק פרנסה ולימוד התורה:
מאוד מאוד אני מבקש אותך שתראה להתחזק בכל מיני אופנים שבעולם, העיקר לא ללכת בטל, כי כך אומרים חכמינו הקדושים (כתובות נט:) הבטלה מביאה לידי שעמום (שגעון) לידי זימה, כי אין התאוה של ניאוף נדבקת באדם אלא כשמסתובב בטל בלי מעש, ולכן אמרו חכמינו הקדושים (אבות פרק ב') טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, "משכחת" הוא לשון שכחה, הינו אם אדם לומד תורה וכן עוסק באיזה עסק פרנסה, עובד איזה עבודה וכו', אזי הוא שוכח לחטא, אבל אם אדם מסתובב בטל פשוט אין לו מה לעשות, הוא משתגע משעמום אז הוא הולך לעשות שטויות עבירות חמורות רחמנא לישזבן, וזה מביא אותו אחר כך לעוונות חמורות שהתוצאות של זה עניות ודחקות מאוד גדולה, ולכן היסוד שביסודות לא להסתובב משעומם, וכך אומרים חכמינו הקדושים (אבות דרב נתן פרק י"א) אין אדם מת אלא מתוך הבטלה, כי כשאחד בטל ואינו עושה שום דבר לבסוף רחמנא לישזבן יכול להתאבד גם כן, ולכן אשרי האדם שהוא תמיד עסוק, או שהולכים להפצה שזה בטוח מי שיצא להפצה תמיד יהיה לו כסף בכיס, או שילך לעבוד באיזה עבודה, או שלומד תורה וכו' וכו', אבל סתם להסתובב זה הורס את האדם לגמרי בגשמיות וברוחניות, אדם צריך תמיד להיות עסוק, ואשרי מי שמנצל את הזמן היקר שלו, כי אין עוד דבר חשוב כמו זמן, שאי אפשר לקנות אותו בשום כסף שבעולם.
מכתב עם עצות לשמירת הזמן:
אהובי, אחי היקר! העיקר הוא לשמור את הזמן היקר, ולראות שלא ילך לו לבטלה אפילו רגע, כי כבר אמרו חכמינו הקדושים (כתבות נט :): הבטלה מביאה לידי זימה ולידי שעימום (שגעון); ורוב העברות והקלקולים באים לאדם על-ידי מדת הבטלה, שמבטל זמנו היקר, ואינו עושה שום דבר, ועל-ידי-זה באים לידי עברות, רחמנא ליצלן, וכן על-פי רב המשוגעים נעשים רק מרב בטלה. וכבר אמרו חכמינו הקדושים (אבות דרבי נתן יא): אין אדם מת אלא מתוך בטלה, כי אלו המאבדים את עצמם לדעת, רחמנא ליצלן, גם זה בא מרוב בטלה, שהולך בטל, ועל-ידי-זה משתגע לגמרי, רחמנא ליצלן, וכן אמרו (אבות ב, ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, כי על-ידי-זה שהאדם יש לו איזו אומנות, ועוסק במשא ומתן, וכן עוסק בתורה, על-ידי-זה יהיה נצל מעוונות, כי יהיה טרוד ולא יהיה לו פנאי. ובאמת יש הרבה לדבר בזה, ואי אפשר להאריך על פני הכתב ובפרט בעניינים האלו.
וצריך שתדע שעיקר כל הצרות והיסורים שעוברים על כל אחד הם רק מסיבת הבטלה, שעל-ידי-זה יש לו פנאי לחשוב ולדמות מחשבות ודמיונות וכו', המעיקים ומצערים אותו, אבל אם יהיה עסוק באיזה עסק או בלימוד התורה הקדושה, על-ידי-זה לעולם לא יהיה לו פנאי.
אהובי, אחי היקר! תרגיל את עצמך בחידושים דאורייתא, אשר רבנו ז"ל הזהירנו על זה מאוד מאוד, ואמר (לקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימן רה), שהוא תיקון גדול לפגם הברית ולהרהורים רעים, כי כנגד זה שהרהר עד עכשיו, רחמנא ליצלן, על-ידי-זה יכניס בדעתו מחשבות של תורה. וצריך שיהיה חשוב בעיניך כל חידוש שתזכה לחדש (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן סא), כי כל המחלוקת וערבוב הדעת שעובר על כל אחד הוא מפני שאין לו אמונה בחידושים שלו, אשר השם יתברך משתעשע עם החידושי תורה שלו, עין שם; ובפרט מי שרגיל
להתבודד עמו יתברך, ההכרח לו להיות רגיל בחידושים דאורייתא, כמובא בדברי רבנו ז"ל (שם, סימז סה): כשחוזר מהביטול, אזי מתגברים היסורים ביותר, ואי אפשר ליישב ולקרר את עצמו, כי אם על-ידי חידושי תורה, עין שם; ובאמת אם תרגיל את עצמך בחידושי תורה, ובפרט להעלותם על פני הכתב, אז לעולם תהיה עסוק (ואין זה מכרח שתדפיס אותם, רק שיהיה לך למזכרת).
אהובי, אחי היקר, חזק ואמץ' ואל תהיה בטלן, כי תהילה לאל, יש לך חושים טובים לכל זה, ובפרט כי יש לנו יסודות חזקים דברי רבנו ז"ל, אשר כל מה שמחדשים בדבריו הוא הצלחה נצחית, אפלו דיבור אחד יהיה איך שיהיה, ומכל שכן וכל שכן שברבות הימים תוכל להחיות על-ידי-זה נפש כל חי; כי בעוונותינו הרבים, עובר על כל אחד בזה העולם מה שעובר, ואם תרגיל את עצמך בחידושי תורה ודבורי התחזקות, על-ידי-זה יזכך השם יתברך, ותמצא חבר טוב, ותוכל להתכתב עמו, ואיש את רעהו יאמר חזק ועל-ידי שניכם יתחדשו חדושים חדשים, ויתפשט הנחל על כל גדותיו, ותוכל להשקות אחרים, אשר זהו בכלל תלמוד תורה דרבים, אשר אין למעלה מזה, ומה טוב ומה נעים, שתהיה רגיל בזה, להתכתב עם חברך במכתבים, ועל-ידי-זה תוכל לקרר את
עצביך (קילען דיינע נערווין), ואם אין לך חבר, ראה על-כל-פנים לכתוב לעצמך חידושי תורה ולה' הישועה שתזכה לשלמות הדעת ותזכה להיות תמיד בשמחה עצומה, כי השמחה רפואה להכל (עיז לקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימנים : כג, כד), ותחלת השיגעון מתחיל מעצבון ומרירות, שהוא תמיד בעצבות ובמרה שחורה, אשר רבר זה עוקר את הדעת לגמרי ומבלבלו מאד;
על-כן ראה וגם ראה להיות רק בשמחה עצומה תמיד, ותרקד בכל יום בינך לבין עצמך, ותקנה לעצמך כלי זמר, ותהיה רגיל לשמע זמירות ונגונים אשר מחיים ומשמחים את האדם, כי השמחה מרחבת את העצבים (נערווין), ואז טוב לך לנצח.
אשר בנחל חלק יד מכתב א' תתקסא
תורה ותפילה לה' לזכות לשמור על הזמן היקר:
לִקּוּטֵי-מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רעב
"הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תְּהִלִּים צה), זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו, כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו, כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה, כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לְהִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּזוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזֶה, אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל, וְגַם שֶׁלֹּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם, לֵאמֹר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת, כִּי אֵין לָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי, "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" 'הַיּוֹם' דַּיְקָא, וְהָבֵן.
לִקּוּטֵי-תְּפִלּוֹת, חֵלֶק א', תְּפִלָּה קו
בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה עֹשֵׂנוּ, כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ, הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ. מָלֵא רַחֲמִים, אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, אֲשֶׁר בִּתְבוּנָתְךָ אַתָּה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים, עָזְרֵנִי וְהוֹשִׁיעֵנִי בִּישׁוּעָתְךָ הַגְּדוֹלָה וְהַנִּפְלָאָה, שֶׁאֶזְכֶּה לְחַדֵּשׁ אֶת עַצְמִי בְּכָל יוֹם בְּתוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה בֶּאֱמֶת, שֶׁאֶזְכֶּה בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ בַּעֲבוֹדָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי הַיּוֹם, וְלֹא אֶחֱשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי כְּלָל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, הֵן מֵהֶעָבָר הֵן מֵהֶעָתִיד, וְלֹא יַכְבִּידוּ עָלַי אֶת הָעֲבוֹדָה, עַל-יְדֵי הַיָּמִים הַבָּאִים וְהַשָּׁעָה הָעֲתִידָה, וְלֹא אֶסְתַּכֵּל וְלֹא אֶחֱשֹׁב בְּדַעְתִּי, כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְהָרֶגַע שֶׁאֲנִי עוֹמֵד בָּהּ אָז, בְּאֹפֶן שֶׁאוּכַל לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת בִּתְמִימוּת בְּלִי שׁוּם בִּלְבּוּלִים וּפְחָדִים וּכְבֵדוּת וְעַצְלוּת, רַק אֶזְדָּרֵז בַּעֲבוֹדָתְךָ בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, וְלֹא אָשִׂים לְנֶגֶד עֵינַי, כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה וְהָרֶגַע לְבַד, לְמַעַן אֶתְחַזֵּק עַל-יְדֵי-זֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת, וְלֹא יִהְיֶה כָּבֵד עָלַי שׁוּם דְּבַר עֲבוֹדָה שֶׁהוּא רְצוֹנְךָ בֶּאֱמֶת, כִּי עַל יוֹם אֶחָד יְכוֹלִין לִסְבֹּל כָּל הָעֲבוֹדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְכֵן לֹא אֲבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי בְּפַרְנָסָתִי וְהִצְטָרְכֻיּוֹתַי הַמְרֻבִּים מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, רַק אֶבְטַח בַּיהֹוָה בֶּאֱמֶת אֲשֶׁר הוּא מַשְׁפִּיעַ לָנוּ כָּל הִצְטָרְכוּתֵנוּ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְאֶהְיֶה רָגִיל לוֹמַר בְּכָל עֵת, בָּרוּךְ יְהֹוָה יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, וְתַצִּילֵנוּ מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה הַדּוֹאֲגִים וְחוֹשְׁבִים מַה יֹּאכְלוּ לְמָחָר, וּמֵהֵיכָן תָּבוֹא הִצְטָרְכוּתָם הַמְרֻבָּה לְמָחָר, רַק אֶבְטַח בְּשֵׁם יְהֹוָה וְאֶשָּׁעֵן בֵּאלֹהֵי הָאֱלֹהִים, הָרוֹעֶה אוֹתִי מֵעוֹדִי, הוּא יַשְׁפִּיעַ לִי כָּל טוּב דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל בְּכָל יוֹם וָיוֹם, הוּא הֵיטִיב, הוּא מֵיטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ, וִיפַרְנְסֵנוּ וִיכַלְכְּלֵנוּ תָּמִיד בְּכָל יוֹם בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בְּאֵין מַחְסוֹר דָּבָר, וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ עַד עוֹלָם.
מָלֵא רַחֲמִים חֲמֹל עָלַי, וְזַכֵּנִי לָבוֹא לְכָל זֶה, לְבַל תְּבַלְבֵּל אוֹתִי הַמַּחֲשָׁבָה כְּלָל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לִכְנוֹס בִּקְדֻשָּׁתְךָ, וּלְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וּלְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְטוֹבָה, וּלְהוֹסִיף בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה תּוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה וְיִרְאַת יְהֹוָה וַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת, וְלֹא אַטְעֶה אֶת עַצְמִי, וְלֹא אֶדְחֶה אֶת הָעֲבוֹדָה מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, רַק אֶחֱשֹׁב בְּכָל יוֹם כְּאִלּוּ אֵין לִי בְּעוֹלָמִי, כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה לְבַד, וְאֶשְׁתַּדֵּל וְאֶתְאַמֵּץ בְּכָל עֹז בְּכָל יוֹם לָצֵאת חוֹבַת הַיּוֹם בְּיוֹמוֹ דַּיְקָא, כְּכָל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדִי לַעֲשׂוֹת בְּכֹחִי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה דַּיְקָא, וְלֹא אֶפְטֹר אֶת עַצְמִי מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ וְלֹא אֶכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד. עָזְרֵנִי לְמַעַן שְׁמֶךָ, הוֹשִׁיעֵנִי בְּכָל יוֹם יְשׁוּעָה חֲדָשָׁה וְנִפְלָאָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בְּכָל יוֹם בְּהִתְקָרְבוּת גָּדוֹל יוֹתֵר בֶּאֱמֶת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וִיקֻיַּם מְהֵרָה מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: שִׁירוּ לַיהֹוָה כָּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ, וְנֶאֱמַר: שִׁירוּ לַיהֹוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ, זַכֵּנִי לְהַחֲיוֹת אֶת יָמַי בֶּאֱמֶת מֵעַתָּה עַל-כָּל-פָּנִים, חֲמֹל עַל מְעַט יָמַי שֶׁיֵּשׁ לִי לְהִתְמַהְמֵהַּ עוֹד בְּזֶה הָעוֹלָם הָעוֹבֵר, לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה, שׁוּבָה יְהֹוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶּךָ, שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ, שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה, הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם, יְהִי חַסְדְּךָ יְהֹוָה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ, יְהִי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ, אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ, לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ, וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהֹוָה קְרֹבִים אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד.
יְבָאֵר, שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְעוֹרֵר בְּכָל יוֹם מֵהַשֵּׁנָה, וְיַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְהַרְחִיב אֶת יָמָיו. וְצָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁבְּכָל יוֹם יֵשׁ בִּלְבּוּלִים אֲחֵרִים לִמְנֹעַ וּלְעַכֵּב אוֹתוֹ מִלְּהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְצָרִיךְ לְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ אֶת הַיּוֹם, וּלְמַלֵּא בּוֹ כָּל מִינֵי טוֹב אֲמִתִּי וְנִצְחִי.
מתוך הספר שמירת הזמן
פֶּרֶק ט
יְבָאֵר, שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְעוֹרֵר בְּכָל יוֹם מֵהַשֵּׁנָה, וְיַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְהַרְחִיב אֶת יָמָיו. וְצָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁבְּכָל יוֹם יֵשׁ בִּלְבּוּלִים אֲחֵרִים לִמְנֹעַ וּלְעַכֵּב אוֹתוֹ מִלְּהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְצָרִיךְ לְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ אֶת הַיּוֹם, וּלְמַלֵּא בּוֹ כָּל מִינֵי טוֹב אֲמִתִּי וְנִצְחִי.
מְבֹאָר בְּלִקּוּטֵי-מוֹהֲרַ"ן (חֵלֶק א', סִימָן ס'): יֵשׁ בְּנֵי-אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה, אַף-עַל-פִּי-כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם – אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם, כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה, כִּי עִקַּר הַחִיּוּת הוּא הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ", וּכְשֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא עִם שֵׂכֶל, מְשִׂימִין בָּהּ חִיּוּת, שֶׁתּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, בְּחִינַת שֵׁנָה, אֵין יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְכָתַב מוֹהַרְנַ"ת זַ"ל בְּלִקּוּטֵי-הֲלָכוֹת (גְּנֵבָה הֲלָכָה ג'): אִי אֶפְשָׁר לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם מִן הַשֵּׁנָה וְהַמֹּחִין דְּקַטְנוּת שֶׁנָּפַל לְשָׁם, כִּי אִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה מְאֹד, וְהוּא מַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּכַמָּה מִינֵי לְבוּשִׁין וְהַסְתָּרוֹת, וּמוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הַתּוֹרָה הַגְּבוֹהָה רוּחָנִיּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּסִפּוּרֵי-מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם וּבְמִלִּין דְּחֹל, וּמְדַבֵּר עִם הָעוֹלָם שִׂיחוֹת חֻלִּין, וְכָל זֶה, כְּדֵי לְעוֹרְרָם וְלַהֲקִיצָם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם וּלְעוֹרְרָם, כִּי אִם כְּשֶׁמּוֹרִיד עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם לְדַבֵּר עִמָּהֶם מֵעִנְיְנֵיהֶם שֶׁהֵם עִנְיְנֵי חֹל וְסִפּוּרֵי-מַעֲשִׂיּוֹת, וְעַל-יְדֵי-זֶה דַּיְקָא מְעוֹרְרָם מִשְּׁנָתָם וּמַחֲזִירָם בִּתְשׁוּבָה, כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מְתַקְּנָם וּמַחֲזִירָם בִּתְשׁוּבָה בַּמֶּה שֶּׁקִּלְקְלוּ דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעִנְיְנֵי חֹל וּבְמִלִּין דְּעָלְמָא, שֶׁבָּזֶה בְּעַצְמוֹ מַחֲזִירָם בִּתְשׁוּבָה, עַל-יְדֵי שֶׁעוֹסֵק עִמָּהֶם בְּסִפּוּרֵי-מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל חֹל, וְעַל-יְדֵי שֶׁמְּעוֹרְרָם מִשְּׁנָתָם, נִכְנֶסֶת בָּהֶם יִרְאָה לִירֹא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְעַל-יְדֵי יִרְאָה זוֹכִים לַאֲרִיכוּת יָמִים, דְּהַיְנוּ לְהַאֲרִיךְ הַיָּמִים שֶׁלּוֹ בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁבָּא אַחַר-כָּךְ, יִהְיֶה אָרֹךְ וְגָדוֹל יוֹתֵר בְּתוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּי תְּחִלַּת הַיּוֹם הוּא קָצָר אֵצֶל כָּל אֶחָד, וְאַחַר-כָּךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיבוֹ יוֹתֵר, וְכֵן הַיּוֹם הַשֵּׁנִי יָאִיר עוֹד יוֹתֵר וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר, שֶׁסּוֹפְרִין כָּל יוֹם וָיוֹם לָעֹמֶר, וְעַל-יְדֵי-זֶה אָנוּ מַמְשִׁיכִים הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה עַל כָּל יוֹם וָיוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא נְאַבֵּד, חַס וְשָׁלוֹם, אֶת יָמֵינוּ בְּשֵׁנָה רַק נִזְכֶּה לִשְׁמֹר מְאֹד מְאֹד אֶת כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁיִּהְיֶה אָרֹךְ וְגָדוֹל בְּתוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה בְּכָל עֵת, לְקַיֵּם "תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", וְזֶהוּ בְּחִינַת הַסְּפִירָה, לִשְׁמֹר אֶת הַיּוֹם מְאֹד כְּמוֹ דָּבָר הַנִּמְסָר בְּמִסְפָּר וּבְמִפְקָד, כִּי כָּל יָמֵינוּ מְנוּיִים וּסְפוּרִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ" וְכוּ', וּצְרִיכִין לִשְׁמֹר אֶת הַיּוֹם מְאֹד לִרְאוֹת לְהַאֲרִיךְ כָּל יוֹם מִתְּחִלָּתוֹ, שֶׁהוּא בָּא בְּקַטְנוּת וְהוּא קָצָר מִתְּחִלָּתוֹ בְּמִעוּט קְדֻשָּׁה, וּצְרִיכִין מִיָּד לֵידַע שֶׁזְּמַן הַיּוֹם פּוֹרֵחַ מְאֹד, עַל-כֵּן צְרִיכִין מִיָּד לִשְׁמֹר אֶת הַיּוֹם, וּלְהִשְׁתַּדֵּל מְאֹד לְהַרְחִיבוֹ וּלְהַאֲרִיכוֹ בְּתוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה, וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִסְפֹּר אֶת הַיָּמִים מִתְּחִלָּתָם בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא כג, טו): "תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", כִּי צְרִיכִים לִשְׁמֹר אֶת הַיּוֹם מִתְּחִלָּתוֹ, לְהַגְדִּילוֹ וּלְהַאֲרִיכוֹ מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וְכוּ'.
וְזֶהוּ כָּל עִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְאִיתָא שֶׁמִּצְרַיִם לְשׁוֹן מֵצַר וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לִזְכֹּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּכָל יוֹם וָיוֹם, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם אָנוּ צְרִיכִים לָצֵאת מִמֵּצַר לְמֶרְחָב, שֶׁזֶּהוּ יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁבְּכָל יוֹם, בְּחִינַת (תְּהִלִּים קיח, א): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ"הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ"הּ", שֶׁזֶּהוּ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁצְּרִיכִין לְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ הַיּוֹם בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחָדָשׁ, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר מְאֹד, וּבָא לָאָדָם לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בְּמֵצַר גָּדוֹל, וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, שֶׁבְּכָל יוֹם בִּתְחִלָּתוֹ קָשֶׁה עַל הָאָדָם מְאֹד מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, וּמֵחֲמַת זֶה רַבִּים נִמְנָעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְדוֹחִין וּמַטְעִין אֶת עַצְמָן בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שֶׁאוֹמְרִים: "הַיּוֹם קָשֶׁה לִי לְהִתְפַּלֵּל", "הַיּוֹם לִבִּי אָטוּם", "הַיּוֹם יֵשׁ לִי מְנִיעוֹת וּבִלְבּוּלִים אֵלּוּ", וְכֵן מִזְדַּמֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם, עַד שֶׁמְּזַלְזְלִים בִּדְבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַאי נִיהוּ? תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ו) עַל הַפָּסוּק (תְּהִלִּים יב, ט): "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי-אָדָם" – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי-אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם, וּמַאי נִיהוּ? תְּפִלָּה, שֶׁהַתְּפִלּוֹת דּוֹמוֹת עֲלֵיהֶם לְמַשָּׂא, וַחֲפֵצִים לִפְטֹר הַתְּפִלָּה מֵעֲלֵיהֶם. וְכָל זֶה מֵחֲמַת שֶׁאֵינָם מְבִינִים שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁגִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם כְּשֶׁבָּא לְהָאָדָם לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, הוּא קָצָר בִּתְחִלָּתוֹ, וּבָא בְּמֵצַר וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל לָאָדָם, וְהַקְּדֻשָּׁה וְהָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ יוֹם, עֲדַיִן הִיא נֶעֱלֶמֶת בְּמֵצַר גָּדוֹל וּבְקַטְנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד, אֲבָל הָאָדָם צָרִיךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם לִהְיוֹת גִּבּוֹר כַּאֲרִי וְכוּ', לְהִתְגַּבֵּר לְהַאֲרִיךְ וּלְהַרְחִיב אֶת הַיּוֹם, וּלְהַתְחִיל לֵילֵךְ בְּכָל שָׁעָה מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת, דְּהַיְנוּ לְהַגְדִּיל כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה בְּתוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה יְתֵרָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁצְּרִיכִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם לָצֵאת מִמֹּחִין דְּקַטְנוּת לְמֹחִין דְּגַדְלוּת לְפִי בְּחִינָתוֹ; כִּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְסַבֵּב הַבַּעַל דָּבָר בְּכָל יוֹם קַטְנוּת וְדַחֲקוּת וְצִמְצוּמִים, עַד שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אָבַד מָנוֹס מִמֶּנּוּ, וְהוּא כְּבָר לֹא יוּכַל לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כְּפִי עֹצֶם הַהִתְפַּשְּׁטוּת וְהַהִשְׁתַּטְּחוּת שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים וּמִשְׁתַּטְּחִים עָלָיו הַדִּינִים וְהַצִּמְצוּמִים, הַמְּנִיעוֹת וְהָעִכּוּבִים, אַךְ הָעִקָּר לְהַתְחִיל עִם אֵיזוֹ נְקֻדָּה גְּרֵידָא, וּלְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בָּהּ מְאֹד מְאֹד, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִתְרַחֵב מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, וְכָל מַה שֶּׁיִּתְרַחֵב מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, כְּמוֹ-כֵן יִזְכֶּה שֶׁיִּתְרַחֵב לוֹ הָאוֹר יוֹם, וְיַחְטֹף הַרְבֵּה טוֹב הֶאָרָה וְדַעַת, שֶׁפַע גִּלּוּי אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. הָעִקָּר תָּלוּי בִּנְקֻדָּה אַחַת – לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בָּהּ מְאֹד מְאֹד, וְכָךְ יַתְחִיל כָּל יוֹם עִם נְקֻדָּה אַחַת, וְיִשְׂמַח וְיָגִיל בָּהּ מְאֹד מְאֹד, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְהַרְחִיב אֶת הַיּוֹם מְאֹד מְאֹד, עַד שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם מִימֵי חַיָּיו, יִהְיוּ יָמִים שְׁלֵמִים וַאֲרֻכִּים.