אנשי שלומנו מספרים, אשר בעיר טעפליק היה גר אחד מאנשי שלומנו, ושמו היה ר' פייבל, אולם תושבי העיר כינוהו: 'פייבל אשרינו', משום שהיה נוהג לקום לערוך את תיקון החצות בכל לילה ולילה בעת חצות, ולאחר שגמר את אמירת התיקון, מרוב שמחה ששמח בזה שזכה לעמוד ולהתעורר בעת רצון כזה, היה רוקד ומזמר לעצמו התיבות: "אשרינו מה טוב חלקנו" וכו' (עיין בעלים לתרופה, מכתב קצה);
והנה מוהרנ"ת ז"ל בעת שהיה בא לבקר בטעפליק, היה רבי פייבל בא לקראתו, ומקבלו בשמחה רבה.
פעם כשהגיע מוהרנ"ת ז"ל לעיר, ולא בא רבי פייבל לקראתו בין שאר אנשי שלומנו שבאו לקבל את פניו כנהוג, שאל מוהרנ"ת ז"ל את אנשי שלומנו: היכן רבי פייבל? ועמדו כמתמיהים, כי לא הבינו תחילה למי מתכוון, עד שנענו מעצמם, ואמרו: הא, כוונתכם בודאי על פייבל אשרינו?! הוא כבר נפטר והלך לעולמו.
ובאמרם זאת הבחין מוהרנ"ת ז"ל, שמשום מה היה הוא ללעג בעיניהם, נענה ואמר: ובכן, אומר לכם, עונש עולם התוהו שייענש רבי פייבל יהיה, שיקום שם בחצות הלילה, ויערוך את התיקון, ולאחריו ירקוד ויזמר לעצמו: "אשרינו". ולאדם אחר יהיה עונש עולם התוהו כפי מעשיו שעשה בעולם הזה, "נו, נו, זאג איך אייך זיין עולם התוהו וועט זיין אז ער וועט דארט אויפשטיין חצות און טאנצן אשרינו". תאמין לי, ידידי היקר! שגם לנו ראוי לומר "אשרינו".
אשר בנחל חלק סה מכתב י"ג תקסח
