היה רופא גדול גוי, אשר בא לבית יהודי אשר קראוהו לאביהם החולה, והנה בעת שהרופא טיפל באב, ומדד את חומו ואת לחץ הדם שלו, ראה בעין אחת האם עורכת שולחן ומכינה ארוחה לילדים, והילדים ממתינים בסבלנות, אינם מתנפלים על האוכל, אלא בדרך ארץ הולכים ליטול ידיים ומברכים ברכה, ונוגסים מן הלחם והביצים והירקות וכו'.
הגוי שפגש אלפי אנשים, משפחה כזו עדיין לא ראה.
והנה אחד שטיפל באב, ביקש לומר כמה מילים לילדים. וכך אמר: המראה הזה אני רואה עתה לראשונה, ראיתי ילדים שבים ממקומות לימודם, ומשליכים את הילקוט על הארץ, וזורקים את המעיל על הארץ, וצורחים וצווחים בחוסר דרך ארץ: הבו לנו אוכל וכו' וכו'. אני רופא יותר מארבעים שנה, ועכשיו אני רואה בפעם הראשונה מה זה.
ומתחיל להסביר להם: טבעו של אדם שלשונו רטובה תמיד, כי יש מעיין שהוא מלחלח את לשונו, יש רוק מלא חומצה, יש רוק מלא מלח, יש רוק מלא מתיקות. וכשאדם אינו מתנפל על מאכלו רק אוכל לאט, הקדוש ברוך הוא הטביע שעל ידי הלשון והרטיבות שיש – האוכל נבלע.
כל המחלות שבאות על האדם, הן מפאת שחוטף את האוכל בלא להמתין וכמעט שנחנק, ואינו נותן הזדמנות ללעוס את האוכל, וזו לי הפעם הראשונה שאני רואה מחזה כזה, ואני לומד מוסר השכל, מה התורה מלמדת אתכם, לא רק שיהיה לכם טוב בשמים כפי שאתם מאמינים, אלא גם בארץ שתהיו בריאים.
אשר בנחל חלק נא מכתב ט' תרכד
