ה'בן איש חי' מביא משל נפלא: פעם היה אדם, שכאבו לו מאוד העיניים, והלך אל רופא עיניים שירפא לו את עיניו, מחמת שאינו רואה טוב, אבל הרופא היה שקרן, רופא אליל, אשר כלל לא ידע איך לרפא, אזי הכניס בעיניו טיפות, כביכול, לרפא אותו, ואחר שהכניס בו את הטיפות – נתעוור לגמרי.
וההוא התחיל לצעוק: "מה עשית לי, באתי שתרפא לי את העיניים, ועכשיו איני רואה כלום, נעשתי עיוור". והרופא השקרן פחד מאוד, שעכשיו ילך אל משפחתו, ויספר להם מה עשה לו, בכן אמר לו: "יש לי עוד עצה אחת, שעל ידי זה תתרפא לגמרי", והכניס לו באוזנו חומר כזה שנעשה חרש.
ואמר לו: "עכשיו ייקח קצת זמן, ותוכל לראות טוב", וכמובן שלא רק שלא ראה, אלא גם לא שמע. והלך אל ביתו, וצעק לבני משפחתו: "ראו מה עשה לי הרופא, איני רואה ואיני שומע", וכשרצו לשאול אותו: מיהו הרופא? מי עשה לך דבר כזה?! מי אמלל אותך כל כך, שאתה עיור וחרש גם יחד? הוא לא שמע את השאלות כלל.
וכך נשאר עיור וחרש.
מסיים ה'בן איש חי' זי"ע, שהיצר הרע מקלקל לאדם את העיניים, שיסתכל במקומות המטונפים, על נשים פרוצות וכו' וכו', עד שעל ידי זה הוא נופל ונכשל במה שנכשל, רחמנא לישזבן… אבל עדיין יש לו תקוה – אם ילך אל צדיק וישמע את דבריו. אך מה עושה היצר הרע והסמ"ך מ"ם יימח שמו? מכניס לו חומר רעל של ליצנות מבני אדם בתוך האוזניים, ועל ידי זה הוא כבר אינו רוצה לשמוע את דברי חכמים, דברי צדיקים, ועל ידי זה הוא נשאר עיור וחרש.
אשר בנחל חלק ע"ו מכתב ט"ז תקפב.
