ידוע, שהמגיד מקוז'ניץ זי"ע, היה אדם חלש מאוד, והנה ישב עם תלמידיו בעת הסדר.
[ידוע, שאצל החסידים ואנשי מעשה, מקפידים מאוד מאוד שלא לאכול שרויה בפסח, וזה אצלנו מנהג עד מסירות נפש, ובאחרון של פסח אוכלים קניידלעך, להורות שתם חג הפסח, וכבר אפשר לאכול שרויה].
והנה נכנס אליו איזה מתנגד, ובחוצפתו עמד מאחורי גבו, ובשעה שאמר המגיד תורה, ובתוך דברי תורתו נתן כמה טעמים למה אסור לאכול שרויה בפסח, רק באחרון של פסח, וגילה את זאת על פי סוד, אזי המתנגד בחוצפתו אמר: יבוא היום האחרון ולא תאכלו לאכול שרויה, בפיכם לא ייכנס שרויה. המגיד מקוז'ניץ הסתובב ורק הסתכל עליו, ובו במקום התפגר. כמובן נעשה רעש, והביאו גויים והוציאוהו.
ובאחרון של פסח בעת הסעודה, המגיד מקוז'ניץ סיפר את הסיפור: גיליתי לכם את הסוד למה צריכים היום לאכול שרויה, ואדם התלוצץ מזה תחת אפי, והנה הסתכלתי עליו ונדם.
ובניו הבינו, שבכל אחרון של פסח צריכים לספר סיפור זה, וכל נהגו בבית קוז'ניץ אחר הסתלקותו של המגיד – לספר את הסיפור הזה, כדי להחדיר בתלמידים מה זה מנהג ישראל, וכמה חמור ללעוג מזה. וסבב והלך כמה דורות עד הנין.
והנה ראה הנין בחלומו את המתנגד בוכה, ואמר לו: " עשה נא לי טובה, הפסיקו לדבר ממני, אין לי מנוחה בעולם העליון, אינני נכנס בשום מקום, ואני מסתובב בעולם התוהו, כל זמן שאתם מספרים את הסיפור הזה, שלעגתי לדרשות סבכם".
והלך הנין לקברו של הסבא, וסגר את עצמו באוהל והתבודד שם, ומאז פסקו לספר את הסיפור.
אשר בנחל חלק מז' מכתב ח' תקפח
