מספרים אשר הרב הקדוש רבי וואלף זי"ע, שהיה גאון גדול, והיו לו הרבה מתנגדים גדולים, ופעם אחת בליל יום הכיפורים, בשעת 'כל נדרי' רצה לומר דרשה כדרכם של צדיקים ויראי ה', אשר לפני אמירת 'כל נדרי' בליל יום הכיפורים אמרו דרשה, וקם איזה שייגץ עז פנים, ולא נתן לגאון להתחיל לדבר, עשה רעש וכו', והגאון רצה כמה פעמים להתחיל לדבר ולא נתן לו, ענה ואמר לו ברבים הגאון: אתה לא תוציא את שנותיך, השנה תלך מהעולם.
ועברה שנה, ובא עוד פעם בליל יום הכיפורים, והתחיל השייגץ העז פנים להתלוצץ ברבים: "רבי, אני עדיין חי, ואתם קיללתם אותי, ולא נתקיימה קללתכם", ענה על זה הגאון: "עוד היום גדול מאוד", ויהי למחרת, והנה השייגץ התחיל להרגיש לא טוב, ולקחו אותו לביתו, והרגיש שאינו יכול יותר לחיות מרוב חלישות וכו', ושלח לבקש סליחה ומחילה וכפרה מהגאון, ענה ואמר הגאון בלשון אידיש: קיין סליחה, קיין מחילה, נאהר איין כפרה. ומת באופן נורא.
וכשסיפרו את זה להחת"ם סופר, ענה ואמר: "בוודאי רצון יראיו יעשה, הקדוש ברוך עושה רצון צדיק, ואין זה פלא שנפטר העז פנים, אבל לדעתי אין לצדיק רצון כזה, כי (משלי יז, כו): 'גם ענוש לצדיק לא טוב'".
אשר בנחל חלק פז מכתב י"ט שעד
