מספרים על הבן של הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"ע, רבי אלעזר, (שזכה לכתוב את תורת אביו שמזה יצא הספר הקדוש 'נועם אלימלך') שעד גיל בר המצווה היה ילד שובב מאוד, ולא רצה ללמוד בשום פנים ואופן.
היה לרבנית צער גדול מאוד ממנו אבל אביו לא הסתכל על זה, אלא קודם בר המצווה קנה חתיכת בד וקרא לביתו חייט שיתפור לבנו בגד. והתנה תנאי עם החייט שמוכרח לבוא לביתו, ויאמר עמו כל מה שהוא יגיד וכו' שיאמר אחריו.
הסכים החייט, כי מה אכפת לו, כי הוא מקבל את הכסף. פרש הרבי רבי אלימלך זי"ע את הבד על השולחן, והחייט התחיל לחתוך את הבד כנהוג, וכשהתחיל לחתוך אחז עמו הרבי רבי אלימלך זי"ע את המספרים וחתכו ואמר: "החלק הזה השרוולים – והחייט אומר אחריו – ומהיום בני לא יוכל לעשות עם ידיו כלום רק את רצונו יתברך". המשיך לחתוך את הבד ואמר: "החלק הזה זו הכתף – והחייט אומר אחריו – מהיום בני לא יוכל לזוז בלי לעשות את רצונו יתברך".
וכן בכל פרט מחלק הגוף שעליו צריכים לתפור את הבד, היה הרבי רבי אלימלך זי"ע אומר באימה וביראה ברתת ובזיע, שאת החלק הזה שהוא נגד חלק גופו לא יוכל לעשות שום דבר אלא את רצונו יתברך.
אחר כך ציווה הרבי רבי אלימלך זי"ע לחייט שיתפור את הבגד. כיון שגמר והגיע יום בר המצווה. הלביש הרבי רבי אלימלך זי"ע את בנו את המלבוש ומאז נשתנה לגמרי ונעשה עובד ה' גדול מאוד.
לא היה יכול להזיז את הידיים רק לעשות את רצונו יתברך, וכן לא היה יכול לנטות שכם, רק לעשות רצונו יתברך.
מאז נעשה עובד ה' גדול מאוד, עד שזכה להיות הכותב את תורת אביו, שמזה יצא הספר הקדוש והנורא "נועם אלימלך" שהרבי רבי אלימלך זי"ע בעצמו התפאר מהספר הזה.
כי פעם כשאמר את התורה בסעודה שלישית ובמוצאי שבת, בנו רשם את זה על הכתב, ונשאר הכתב יד על השולחן, וכשעבר הרבי רבי אלימלך זי"ע ראה את כתב היד והתחיל לעיין בו. שאל את בנו "מי אמר את זה?"
השיב לו בנו רבי אלעזר: "אבא, אתה אמרת את זה בסעודה שלישית".
ענה ואמר לו אביו הרבי רבי אלימלך זי"ע: "זה לא יכול להיות, כי תורה כזו לא יכול להגיד יליד אישה, אלא מלאך או שרף"… כי הוא מרוב דבקותו באין סוף ברוך הוא שכח לגמרי שהוא אמר את זה, ולכן אמר שלא יכול להיות שיליד אישה יאמר דברים כאלו.
מכל זה יכולים להבין את גדולת בנו רבי אלעזר שהיה בכוחו לרשום את תורת אביו שיצא מפיו בדבקות עצומה כזו.
(אשר בנחל, כרך קסג, מכתב ה, תמוז שנת תשס"ז.)
