פעולת הצדיק – למה בכה רבינו?

למה בכה רבינו?

רבינו הקדוש היה רגיל מאוד בימי קטנותו ובימי ילדותו לרוץ בכל פעם לקבר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ולבקש ממנו שיעזרו להתקרב להשם יתברך. והיה רגיל לילך לשם בלילה.

ובזמן החורף בעת שהייתה קרירות גדולה מאוד, היה גם כן הולך להתפלל בקבר הבעל שם טוב הקדוש למרות הדרך הרחוקה מביתו לבית העלמין, והיה מתפלל הרבה על הקבר בקור הגדול, ואחר כך היה הולך באמצע הלילה אל מקווה שהיה גם הוא רחוק משם, ושם היה מקווה בתוך מבנה המרחץ ומקווה מחוץ למבנה, ובחר רבינו לטבול במקווה שהיה בחוץ, כדי לסגף את עצמו – וכל זה בהצנע בלילה. וסיפר בעצמו, שהנהגות אלו התנהג בהיותו בגיל שש שנים.

	(צילום אילוסטרציה)

והיה רגיל מאוד בבכייה, ובכה בכל יום הרבה לפניו יתברך בבכיות עצומות. ועל כל דבר שרצה לזכות בעבודת השם יתברך, בכה בכיות רבות לפניו יתברך.

וסיפר, שכל לימודו בא לו ביגיעה גדולה, כי בתחילה היה לומד משניות ולא היה מבין לימודו, והיה בוכה הרבה לפני השם יתברך, שיאיר עיניו. והיה בוכה ובוכה כל כך, עד שזכה שיוכל ללמוד משניות. וכן אחר כך למד שאר ספרים ולא היה מבין גם כן, והיה בוכה ובוכה גם כן הרבה מאוד, עד שזכה להבינם. וכן בלימוד זוהר וכתבי האריז"ל היה בוכה גם כן הרבה, עד שזכה להבין, ואמר שבתחילה בכל ספר שלמד לא היה מבין, והיה קשה לו הרבה, ולא היה יכול לעמוד על פשוטם של דברים. והיו לו יסורים גדולים מזה, והיה לימודו ביגיעה גדולה, ואף על פי כן למד הרבה מאוד, כי היה מחזק עצמו מאוד. והכל זכה על ידי תפילתו ובכייתו.

וסיפר, שבהיותו ילד קטן רצה מאוד להיות ירא שמיים, והיה חפץ לקבל שבת בקדושה גדולה כראוי, והלך למרחץ וטבל בזריזות מיד אחר חצות, ויצא מהטבילה ובא לביתו ולבש בגדי שבת, ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה ורצה להמשיך על עצמו קדושת שבת ונשמה יתרה, והיה חפץ מאוד לראות איזה דבר, אך לא ראה כלל, והיה מתגעגע מאוד לראות. ובתוך זה התחילו להיכנס אנשים לבית המדרש, ובא איזה איש חשוב ועמד על הסטנדר שלו והתחיל לומר שיר השירים. והלך רבנו ז"ל והכניס ראשו למטה בתוך הסטנדר. ומחמת שהיה עדיין ילד קטן, לא הקפידו עליו. והוא היה מונח שם והתחיל לבכות, ובכה מאוד בדמעות שליש כמה שעות עד הערב, עד שעיניו נעשו נפוחות (שקורין גישוואלין). ואחר כך פתח את עיניו ונדמה לו, כאילו הוא רואה איזה אור, מחמת שכבר נדלקו הנרות, ועיניו היו סתומות כל כך בבכייה. ואז התקררה דעתו קצת.

וכל זה היה בקטנותו ממש בהיותו בן שש שנים. וכן אחר כך, כל ימי חייו הקדושים היה רגיל מאוד מאוד בבכייה, ובכה הרבה מאוד מאוד לפניו יתברך.

וסיפר, שמחמת שמשפחתו באה ממלכות בית דוד, על כן הם שרויים על פי רוב בלב נשבר ובוכים הרבה ואין רגילים בפנים שוחקות, כי דוד המלך, עליו השלום, יסד ספר תהלים, שרובו הוא דברי כיבושים היוצאים מלב נשבר, כי כל דבריו הם רק צעקות ותחנונים בלב נשבר מאוד, על כן גם זרעו עתה יש להם לב נשבר על פי רוב. וגם דודו הצדיק הקדוש רבי ברוך ממעז'בוז' ז"ל לא היה רגיל בפנים שוחקות, רק בלב נשבר.

ופעם אחת ישב רבנו ז"ל בחדרו ובכה כל כך הרבה מאוד לפני השם יתברך, והדמעות ירדו מעיניו על הארץ, עד שנתלחלחה הארץ כל כך מהדמעות, עד שנדבק עקב המנעל שלו אל הארץ מחמת לחלוחית הדמעות.

וכן פעם אחת בימי גדלותו ופרסומו כבר, בימי סוכות הקדושים, כשהקיף רבנו ז"ל את הבימה באתרוג ובמיניו, ראו אנשיו על הקרקע במקום שהלך סביב הבימה, שנתלחלחה הקרקע מהדמעות שלו, ששפך אז בעת הקיפו את הבימה.

ופעם אחת נתן רבנו ז"ל את הטלית הישנה שלו במתנה לאחד ממקורביו ואמר לו: "הזהר מאוד לכבד את הטלית הזו, כי כמו מספר שערות שיש בטלית, כל כך הרבה דמעות שפכתי לפני השם יתברך, עד שידעתי מהי טלית".

ובפירוש אמר, שזכה אל מה שזכה רק על ידי שקידתו בתפילה והתבודדות ובכיות, שבכה הרבה לפניו יתברך בתמימות ופשיטות גדולה. ואמר, שכל מי שירגיל את עצמו לילך בדרך הקדושה הזו ויהיה עקשן גדול בזה, אז גם הוא יזכה להגיע אל מה שצריך להגיע, כי הכל תלוי כפי יגיעתו וטרחתו בתפילה והתבודדות ובכיות לבכות לפניו יתברך.