הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע זכה להגיע אל דבקות כזו באין סוף ברוך הוא, עד שבשבת כשאמר תורה, הוא לא היה כלל בזה העולם. ובמוצאי שבת בנו רבי אלעזר כתב את התורה.
פעם עבר אביו הרבי רבי אלימלך זי"ע, וראה את כתבי היד, ועיין בהם, ושאל את בנו: מי אמר את זאת? ואמר הבן: אבא, אתה אמרת את הדברים בשבת. וענה ואמר הצדיק: לא יתכן שבן אדם ילוד אישה דיבר וגילה דברים כאלו. גילוי אלוקות בתכלית מדרגה עליונה. בשר ודם אינו יכול לגלות דברים כאלו. ובנו באחת: אבא, אתה דיברת דברים אלו.
ומספרים, שהרבה פעמים בסעודה שלישית, היה כל כך דבוק בהקדוש ברוך הוא, וכשגמר לומר תורה התלהב כל כך, והנה הסתובב לבנו ושאל: אמרתי כבר תורה אם לאו?! וענה הבן: אבא, עכשיו גמרת לאומרה. ואנשים לא הבינו דבר זה. מי יש לו השגה ברוחניות?! מי יש לו השגה באין סוף ברוך הוא?!
שאלו פעם את הבן רבי אלעזר זי"ע: תאמר איזו צואה ששמעת מהאבא. וענה ואמר: עשרים ושתים שנה אמר האבא תורה, כמו שהוא מוכן להסתלק מזה העולם, ואלו התורות המובאות בספר "נועם אלימלך", אשר אמרן עשרים ושתיים שנה, והן הן הצוואה שלו, כי היה כל כך בטוח בעת שאמר תורה בסעודה שלישית – שהנשמה שלו עומדת לפרוח, עד שהיו כל דבריו כצוואה.
אשר בנחל חלק נ"ב מכתב י' תלה.
